לאחרונה מצאתי את עצמי הולכת להמון הרצאות וסדנאות, ועוסקת בהרבה תחומי לימודים. לפעמים אני שואלת את עצמי, למה זה כל כך מעניין אותי? למה אני צריכה את כל זה? למה אני לא יכולה פשוט לשבת בבית כמו רוב הבחורות? כנראה שאני יכולה לעשות את זה, אבל אז אמצא את עצמי משועממת מהר מאוד ואני תמיד חייבת תעסוקה שתעניין אותי.

בהרצאתה של שרון בירקין על תקציב, היא שאלה אותנו איזה סוג של קנייה גורמת לנו להרגיש רגשות אשם. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאין לי כל כך רגשות אשם בקשר לקניות. מבחינתי מגיע לי הכל, כל מה שאני רוצה. אבל, צריכה להיות דרך להשיג את הדברים עם תקציב מסודר, כדי שלא אתפרע כמו בחורה בבלק פריידי.

חשוב שננהל דיאלוג עם עצמנו לפני הקנייה, דיאלוג פורה ומקדם ללא אשמה. למה בעצם אני צריכה את התיק הזה? או את את שיעורי הציור שאני משתוקקת לקחת כבר תקופה כדי לשפר את יכולות הציור שלי... האם זה דחוף? אולי אפשר לדחות את זה לחודש הבא? כשאנחנו נמצאים במצב של עומס, ככל הנראה שלא נקבל החלטות כמו שצריך, ורוב הזמן אנו לא מודעים לכמות העומס שבה אנו נמצאים.

במצבים כאלה הכי טוב להמתין עם הקנייה. למשל, אם ראיתי תיק מהמם אבל אני יודעת שהוא לא הכרחי להמשך קיומי על הפלנטה, עדיף שאדחה את הרכישה. במידה ולא הפסקתי לחשוב עליו במשך שבוע-שבועיים או יותר והוא פשוט לא יוצא לי מהראש, כנראה שזה meant to be ואוכל לחזור לחנות בצהלה כדי לרכוש אותו.

אולי זו דרך להבדיל בין קניות הכרחיות לבין קניות אימפולסיביות. לפעמים סתם בא לנו לקנות לעצמנו איזה משהו נחמד כי באותו הרגע חסר משהו בלב, אבל במקום זה אפשר להיפגש עם חבר/ה טוב/ה או לצפות בתוכנית טלוויזיה שתעלה לנו חיוך על הפנים.

יש נקודה לטובתנו, והיא מחקרים המראים שאם נחסוך על עצמנו מותרות במשך 18 חודשים אנו עלולים לפתח PTSD. זה אומר שאנחנו כן צריכים לשחרר לעצמנו, אחרת כל הכסף ילך לפסיכולוג... אבל בהקשר הזה נראה לי שאני אהיה בסדר, אין לי סיכוי לפתח פוסט טראומה.

בהרצאתם של פרופ' יורם יובל וד"ר חיים שפירא בנושא האושר, מסתבר שאושר לא שווה להנאה. דברים שגורמים לנו להרגשת משמעות בחיינו הם אלה שישפיעו על מידת האושר שלנו. למשל, בחג הפסח שעבר ארגנתי במסגרת עבודתי ובשיתוף פעולה עם מחלקת הרווחה, את יציאתה מהבית של קשישה ערירית ניצולת שואה, לסדר פסח בעזרת מתנדבים, מאחר והיא לא יצאה מדירתה כבר שנים (היא לא יכולה לרדת במדרגות ואין מעלית בבניין הקומות שבו היא מתגוררת).

המטפלת הפיליפינית שלה שלחה לי תמונות שלהן מאותו הערב, בהן הקשישה נראתה מאושרת. כנראה שזה גם מה שהשפיע על ההחלטה שלי להירשם ללימודי הסבה בעבודה סוציאלית, כדי שאוכל להמשיך לעסוק בתחום שאני אוהבת ושתהיה לי תעודה רשמית.

אפשר ליהנות מדברים מסוימים ורגעיים אבל זה לא מה שבהכרח יגרום לנו לאושר. לדוגמא, גלידת הבן אנד ג'ריס שאני כל כך אוהבת. לפי פרופ' יובל הביסים הראשונים הם התענוג האמיתי, ואת שאר הביסים לא באמת צריך. אני מציעה לפרופ' לדבר עם בחורה במחזור. אבל האמת שזה מסתדר גם עם תחום הסטוצים שמהווים הנאה רגעית... אבל מה ההנאה שווה בלי אהבה?

// סיון ליבוביץ

Your email was successfully saved