השעה 22:07, אני עולה על הרכבת מהדרום לתל אביב, וקולטת את הנורא מכל: אין לי סוללה בטלפון. 
אני לוקחת שאיפה עמוקה, ומתפללת שהפעם לא שכחתי את המטען בבית של ההורים שלי בבאר שבע. אני מחטטת בתיק בהיסטריה, ומה שנקרא, לא מוצאת אפילו קצה חוט. 
איך אני יוצאת מזה עכשיו? אני צריכה להודיע לדייט שלי שאני בדרך, ולהתקשר לאבא להגיד לו שהגעתי. אני נזכרת שאין לי עוד מטען בדירה, וכמובן שרק לי יהיה טלפון מסוג כזה שלא מתאים לשום מטען שהיה יכול להיות לאחד האנשים הרנדומליים ברכבת.

via GIPHY

אבל נו מילא, החרא האמיתי קורה כש"קלות הדעת" הזו אינה מסתכמת בשיכחת מטען, אלא דווקא במקום הכי קסום ומדידטיבי ביקום, אותו מקום בו כל המחשבות הכי עמוקות והרעיונות הכי יצירתיים עולים… אני כמובן מתכוונת ל... שירותים!

כמו בכל יום רגיל אני נכנסת לחדר האהוב עליי, מרגישה לגמרי בבית אבל לא שוכחת שאני אמנם כבר לא גרה אצל ההורים, אבל יש שותפים וגם בהם צריך להתחשב- שני שפריצים קלילים מסנו No2 ואף אחד לא ידע שבכלל הייתי כאן. אני גוללת בפיד כאילו אין מחר, נותנת לייק פה, צופה בסטורי שם והופ! אני שומעת את הרעש המדאיג בעולם "בלופ". 

אוי אלוהים, אוי אלוהים. זה לא קורה לי. כמובן שהמצב הזה לא מאפשר להמשיך את מה שתכננתי לעשות בשירותים ואני מבינה שהרגע האינטימי שלי עם עצמי נגמר עד הודעת (הואטסאפ) החדשה.
עם תחושת השחרור הפיזי, אני משערת שמשתחרר עוד משהו במוח והמחשבות מתערבבות לרגע בו אתה מתחבר לעצמך, לאסלה ולאלוהים, וביחד אתם הופכים לאחד. ומילא אם זה היה קורה לי פעם, פעמיים, אבל פעם שלישית? לא גלידה. 

ברגע שהמוח מקבל את האות על כך, כל המחשבות הכי רעות שיש מופיעות:
זה מתחיל בשאלה הרת הגורל: כיצד לעזאזל אני מוציאה את הטלפון מהאסלה? 
האם כדאי להוריד את המים קודם או שעדיף להביא איזו כפפה ולמשוט אותו משם כאילו היה משה בתיבה? 
האם עוד קיים סיכוי להציל את חייו? ומה עם החיים שלי?!

בקיצור, אני מחליטה להתאפס על עצמי, סותמת את האף ומושיטה ידי אל עבר הטלפון שמשכשך באסלה. אני נזכרת שמישהו כתב פעם שכשטלפון נרטב כדאי לשים אותו בתוך אורז, למרות שזה נשמע מעט חסר סיכוי ומטומטם, אני מחליטה שאין לי מה להפסיד. 
אני מביטה על הטלפון שבתוך האורז, הוא מביט עליי בחזרה, אני מביטה עליו שוב והוא מביט עליי.
צלצול הודעה קוטע את מחשבותיי - הודעה ממספר לא מזוהה. שיט. עם החרא הזה אני כבר לא יכולה להתמודד.
 // מיכל שכטמן

Your email was successfully saved