ראיתי את "רפסודה בוהמית" שבוע שעבר, סרט כמעט-ביוגרפי אודות להקת קווין. עזבו את הביקורות על פרטים שסופרו לא נכון, הסרט הזה ריגש אותי ואפילו צמרר בחלקים. למשל, בשחזור שעשו להופעה האייקונית של הלהקה בשנת 1985, 'לייב אייד', וואו כמה אנרגיות. הקהל נראה ממבט על כמו שטיח מקטלוג של וודסטוק, חופשיים ומאושרים. הידיים של כולם באוויר ונוצר מהם מרבד של מחיאות כפיים. מחיאות כפיים הן דבר עוצמתי, במיוחד אם הן מתיישבות בדיוק בקצב של השיר ומחזקות את פעימות הלב שלו. איך בא לי שוב פסטיבל מוזיקה.


מעבר לחוויה הויזואלית והחושית בסרט, יש בו משהו אפילו עמוק יותר מבחינתי. הדמות של פרדי מרקיורי נגעה במקום חשוב בלב שלי, המוזיקה. כל סצנה שבה רואים את פרדי מתיישב מול הפסנתר ומלחין נראית כאילו הוא יוצר חיים חדשים. הוא כל כך בתוך זה, מתנשף, מתרגש, גומר בין הצלילים. תזכורת בשבילי כמה טוב זה להתיישב מול הקלידים שלי, לשים את הגלקסי על "סתום את הפה, אתה המכה של המאה ה-21" ולצלול.

הצלילה הזאת היא תמיד מקוטעת, כי הדחף שלי לבדוק את מצב הלייקים או את התגובה על מה שכתבתי הוא נורא חזק, אתם יודעים. ממש בגלל זה, תליתי ליד הקלידים תמונת וינטג', שהכיתוב שבה מציע 'להתמקד במה שחשוב'. אני בוודאות לא תמיד מצליחה להתמקד במה שעושה לי טוב באמת, אבל אני בהחלט יכולה להשתדל.


אז פרדי מרקיורי הוא מכוכב חמה, דיוויד בואי ממאדים. אולי זה לא סתם שאומנים נצחיים כאלה הרגישו שהם מטיילים בחלל. כוחה של האומנות היא בשבירה של הזמן והמרחב, וזה בדיוק למה אנחנו כל כך צריכים אותה בחיים שלנו. נולדנו לתוך עולם מכויל של שעונים, סרטי מדידה, תנועת רכבות ופס ייצור. וזה פאקינג משעמם. הכל דופק לפי השעון.

אנחנו רושמים באיזה תאריך אנחנו היום, אנחנו קובעים פגישות ביומן שלנו, ואנחנו לא שמים לב שבין משימה למשימה שכחנו בינתיים לחיות. יש מלא סרטים בדיוניים שמדברים על לנסוע בזמן. בשבילי לנסוע בזמן זה לא להיכנס למכונה שקיימת בסרט מהאייטיז, זה לשבת, לשיר ולנגן. או לכתוב, כמו שאני עושה ממש עכשיו. זאת התחושה הזאת, כשאנחנו נהנים כל כך לעשות משהו, ש'איבדנו תחושת זמן'. שזה לא משנה באמת באיזה מקום אנחנו נמצאים או מה השעה, אנחנו כרגע מטיילים איפה שנרצה.

עשיתי קצת ויקיפדיה על הערך "תולדות האומנות", כי הייתי סקרנית לדעת אם מצאו איזושהי נקודת אפס למתי האדם התחיל ליצור אומנות. מסתמן שמקורות של אומנות נמצאו כבר בעת העתיקה אצל, איך לא, היוונים. נגיד, בחור בשם קסנוקרטס שהיה פסל ומחבר ספרים. משהו באומנות כנראה עזר לנו מאז ומתמיד להתמודד עם הקיום האנושי שלנו.

בדיוק בגלל זה אי אפשר להחיל שום חוק שמגביל תרבות לתכתיבים של איך היא צריכה להיות, מה מותר להגיד ומה אסור. זה פוגע בצורך הבסיסי והעמוק הזה, להביע את מה שאנחנו חווים ולהתמודד גם עם השאלות הקשות יותר. בקיצור, תודה לסרט ששלח אותי למחשבות על אומנות, ותודה שהאומנות קיימת. הסרט גם עשה לי דודא ליצור גירסא לאחד השירים של קווין, לדעתי אחד השירים היפים. אז בשביל זה גייסתי את בוזי היקר ורועי כפרה עליו. הנה זה כאן:

Your email was successfully saved