אני שואלת את השאלה הזאת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני בטוחה שגם בגיל שנתיים הייתי מהתינוקות שישנים עד מאוחר. היום, סטודנטית אחראית באוניברסיטת תל אביב, יש לי משמעת עצמית לקום ולתקתק עניינים, אבל זה כמעט תמיד מלווה בדחייה של השעון המעורר ובהבטחה לעצמי שכשאהיה גדולה אוכל להרשות לעצמי לקום לא לפני 9:00.

בואו נודה בזה, 6:00 בבוקר זאת לא שעה ראויה להיות בה ערים. זאת השעה לחלום את החלום הכי צלול שלך, זה שתזכור פרטים ממנו כשתתעורר בכיף ובאלגנטיות כמה שעות אחר כך. אבל יש לו"ז ומשימות, ויש אוטובוס לתפוס ב-7 בבוקר או פקק שאנחנו רוצים לנסות להתחמק ממנו אם רק נצא 10 דקות לפני. אז שוב, איך קמים בבוקר גאד דאמיט? האמת היא שאין לי פתרון ברור. מה שכן, יש לי כמה חוויות לשתף בהן, שנתנו לי להבין שקיים יופי (נסתר, אבל קיים) בשעות של הבוקר.

הייתה תקופה שבה עבדתי בפול אנד בר. עבודת אחרי צבא קלאסית, והאמת שהיה גם די כיף. חוץ מימי שני ושישי, ימים של הגעת סחורה חדשה, שאז קמים עם הזריחה. יום שישי אחד כזה, כשהלכתי לעבודה, הסתכלתי על השמש, שבעצמה רק עכשיו התעוררה. אמרתי לעצמי שאם השמש יכולה להתעורר כל בוקר, אז גם אני יכולה. כתבתי על זה שיר באותה התקופה וזה עשה לי טוב. (הקלטתי לו גירסא של פסנתר ושירה, ותכלס הייתי משתפת אותו כאן איתכם, אבל אני מרגישה שהוא עדיין ברמה של סקיצה. אולי הגיע הזמן לסיים את ההפקה שלו).

עוד הברקה כזאת של 'יאיי זריחה' הגיעה אליי בטיול שעשיתי במזרח. כי איפה יכולות להיות הברקות אם לא בטיול? בטיול הזה הוספתי כמה זריחות לאוסף, שהיה לפני זה מצומצם משמעותית בהשוואה לאוסף השקיעות שלי. אחת מהיפות ביותר הייתה בקופנגן. ישנו בבקתה מעץ מול החוף, עם מלא יתושים אבל מול נוף שבא לבכות. באחד מהימים חזרנו אני וחברה מהפול מון, נזרקנו בחדר, עוד מעט כבר בוקר. יצאתי החוצה עם הגו פרו, היה שקט מהסוג שכל גירוי קטן מועצם בסאונד שהוא מפיק. ישב לידי כלב בצבע זהב שכנראה גם הוא בא לצפות בהצגה של השמש העולה. השמיים היו בצבעים שלפני כן ראיתי רק בפילטרים שקונים באפליקציה. כל כך התרגשתי מהחוויה הזאת.

אני אעצור את רצף הסיפורים כי כרגע נפל לי איזשהו אסימון. יש מצב שמצאתי פתרון לסוגיית ההתעוררות - להסתכל על הטבע. זה נשמע מאוד פשטני, אבל כל הפעמים שבהן אשכרה נהניתי להיות ערה כל כך מוקדם כללו התבוננות במה שיש מסביבי. נכון, זה הרבה יותר מאתגר למצוא במה להתבונן בתוך ג'ונגל עירוני מאשר כשנמצאים על אי אקזוטי, אבל הטבע עדיין שם.

השמש, השמיים, העננים, הציפורים, העצים ואפילו הרוח. כשפותחים את העיניים אנחנו בוחרים על מה אנחנו רוצים להסתכל. אם זה להתחיל את היום בלקרוא את ההודעות בוואטסאפ, או דווקא בלהציץ רגע מהחלון ולקחת נשימה עמוקה. הנקודה האחרונה מגיעה בהשראת הספר של יובל נוח הררי "קיצור תולדות האנושות". אחלה ספר בעיניי, יש בו כמה נקודות ראויות למחשבה. בפרק על "המהפכה החקלאית" מדבר הררי על זה שפעם החקלאים היו מנהלים את סדר היום שלהם לפי שעות האור והחושך וככה היו יכולים לעבוד את האדמה.

"מצאת החמה עד צאת הנשמה" הוא היום ביטוי מיושן, אבל פעם הוא היה תיאור אמיתי של המציאות האנושית. אדם קם עם הזריחה כדי להספיק ולעשות את כל מלאכתו לפני שהשמש שוקעת. היום אנחנו כבר ממש לא תלויים בשמש בשביל כל זה. אבל אפשר עדיין למצוא אותה מבצבצת, בין בניינים ומגדלים, והיא תמיד שם כדי להזכיר לנו שלהתעורר זה אפשרי, ממש כמוה.

// ספיר הובר

Your email was successfully saved