מזל שלאוטו שלי יש מנגנון שמצפצף כששוכחים לסגור דלת, אחרת הייתי משאירה גם את הדלת הזאת פתוחה. ועכשיו בעברית: אני ספיר, והאתגר הכי משמעותי שהיה לי השנה הוא לבחור. לבחור כשיש כמה אפשרויות, דבר שמתנגש עם הצורך שלי להשאיר את כל הדלתות פתוחות.

השנה השנייה באוניברסיטה היא כמו עונה שנייה בסדרה אמריקאית. אין כבר את ההתלהבות של ההתחלה, והחוויה של משהו חדש מתחלפת ברצון לשכלל את התסריט. בשנה שעברה הייתי סטודנטית טרייה לפסיכולוגיה ותקשורת, והרודנית שבי הייתה מרוצה מעצם המעבר שעשיתי לאקדמיה. הרודנית שבי היא זאת שרוצה שאהיה סופר-וומן, אמיצה בכל יום ויום, שאפתנית, קמה בבוקר עליזה יותר מתרנגול. ואז הגענו לשנה השנייה, ואיתה הרצון שלי להשתדרג.

צריך לבחור איזה מסלול אני רוצה בתקשורת - עיתונאות או שיווק. יש לי כבר קוצים בתחת לגבי זה שאני צריכה לבנות תשתית בעולם התקשורת, בשביל היום שאחרי התואר, אז בגלל זה צריך גם לבחור בין כמה פרויקטים התנדבותיים שמעניינים אותי. וכמובן, לבחור בין משלחת למינכן לבין טיסה לניו יורק בערב השנה החדשה עם אחת החברות שאני הכי אוהבת. למה תמיד צריך לבחור בין לבין? זה יכול להיות נורא מתיש ומתסכל. ואיזו מילה חונקת זאת 'צריך'.

באווירת החוג לפסיכולוגיה, פרופסור דן אריאלי, שהוא כלכלן התנהגותי ואיש מבריק לדעתי, כתב על זה פרק בספר הראשון שלו "לא רציונלי ולא במקרה". כנראה שזה משהו אנושי שקיים לא רק אצלי - לרובנו קשה מאוד לבחור באופציה אחת ולוותר על השאר. הוא כותב שבמאה ה-21 הצרה שלנו היא לא היעדר הזדמנויות, אלא עודף באפשרויות. תחושה כזאת, כמו לעמוד באמצע הטיימס סקוור מוקפת בכל שלטי הענק שצועקים עליי ומנסים לתפוס את העיניים שלי. התחושה היא שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, שזה מדהים, ויחד עם זה *מחויבת* לפתח את עצמי בכל דרך אפשרית, שזה מלחיץ. לטעום הכל, להריח, למתוח "וי" ניצחון יפה של נייקי על כל המשימות.

איך דן אריאלי אומר, "דחף לא רציונלי כופה עלינו להשאיר דלתות פתוחות – ככה אנחנו מתוכנתים – אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות לסגור אותם... עדיף לסגור את הדלתות האלה מפני שהן מסיתות את האנרגיה ואת המחויבות שלנו הרחק מהדלתות הספורות שחשוב שיישארו פתוחות, וגם מפני שהן מוציאות אותנו מדעתנו".
נכון, אני צריכה להרגיע. פוסט סיכום השנה הזה טוב לי. נותן לי רגע לחשוב על הדברים, לקחת נשימה עמוקה ולחבק את כל הדלתות שנקרו בדרכי השנה, כמו מחבקת עצים שאוהבת כל עץ ועץ.

זו הזדמנות להגיד תודה להזדמנויות שהגיעו אליי, ולסמוך על עצמי שבחרתי את המתאימות תוך כדי הקשבה לקצב פעימות הלב שלי. לגבי הזדמנויות שלא נגסתי בהן, הכל באמת בסדר. במקום לפצל את המשאבים שלי לפאזל של 100 חלקים, אני משקיעה בדברים שאני מרגישה שהכי מדויקים לי ושומרת קצת אקסטרה בשביל לנשום אוויר, לצרוך יין וסושי ולבלות עם האנשים שאני אוהבת. דיי, אי אפשר לתכנן הכל, ואני לומדת לשחרר מהצורך הזה. ספיר שעמדה בחודש אפריל בטיימס סקוור והרגישה את הלחץ הזה בכל הגוף להגשים, יודעת היום לאהוב את עצמה יותר ולתת לעצמה קרדיט על הבחירות שלה. אני מאחלת לעצמי להשתפר בזה יותר ויותר. וחוץ מזה, דלת סגורה יכולה להיות דבר כיפי ומשחרר, במיוחד אם כתוב עליה מסר לעשות אהבה ואומנות.

// ספיר הובר

Your email was successfully saved