שמתי לב שאני לא מפסיקה להשוות בין הצפון למרכז ולקח לי כמה שבועות להבין שאני במצוקה.
לא טוב לי. חסרה לי המשפחה שאני כל כך קרובה אליה, חסרים לי החברים שהייתי פוגשת באופן עקבי, החברות שהייתי מבלה איתן, ובעיקר חסרה לי אני. 

אני לא אני פה. אין פה שום דבר שמזכיר לי את סתיו המוכרת. אין פה חוסר גבולות, אין פה רעש ובלאגן. אין פה את הבילויים הקבועים שלי, ימי ראשון בג'ימי או רביעי בברקפסט. אין פה את כוס הקפה בלחם הכפר או את הפסטה של פיצה סלייס. אין פה את הספונטניות של להיפגש עם חברות או חברים. אין פה את חדרי הכושר המוכרים או השותפות שלי לספורט. אין פה אותי, וזה קשה לי.
צילום: טל קרפ

ככל שעובר הזמן אני מתחילה לפקפק במעבר שלי. וזה גורם לי לפקפק בהכל. בדברים הכי בטוחים ושלמים אצלי, בקשר שלי, בחברים שלי, בעבודות שלי והכי נורא בהחלטות שלי.

לא. אני לא מרגישה שהתבגרתי. לא מרגישה שהשינוי הזה מיתן אותי – לא! הוא עורר בי כעס ועצב. 
חוסר המעש פה יוצר אצלי אי שקט. השקט הזה שכאן עושה לי רעש בראש. זין שלי מצב נפשי וכל הפקה פקה הזאת. אני יודעת מה עושה לי טוב. 

עשייה עושה לי טוב, חברים עושים לי טוב, משפחה עושה לי טוב, חופש עושה לי טוב – לא לגור בחופשה. 
אני מרגישה כאילו אני גרה בנופש – הכוונה היא שכשאתם נמצאים בנופש אין לכם הרבה על הראש, כל מה שיש לחשוב עליו זה "מה נעשה היום" או "מה נאכל היום", ולגור בתחושה הזאת זה משהו שיכול לטמטם את המוח, אני מרגישה שלאט לאט נשרפים לי כל התאים. 
צילום: טל קרפ

הדאגה היחידה היא כלכלית. כמו בחופשה – כשלא רוצים ישר לבזבז הכל אז מחכים לימים האחרונים כדי להתפרע עם הכסף. רק שהימים האלו לא מגיעים. חודש אחרי חודש. אני כבר חצי שנה בקיבוץ ואני דועכת. אני לא יודעת כל כך מה לעשות עם ההרגשה הזאת או מה יתקן את הכל. אני אובדת עצות. 

צילום תמונה ראשית: תום חוליגנוב
// סתיו מילוא

Your email was successfully saved