רגש זה דבר מוזר.
איך יכול להיות שאני יכולה להיות ברגע אחד כל כך עצובה ומדוכאת ממחשבה על אדם אחד, ותוך שנייה לחשוב על אדם אחר ולחייך מאוזן לאוזן?
יש ימים שאני שמחה, וימים שפחות.
לשמוע שהדירה שהכי רציתי נתפסה - יכול למוטט אותי ריגשית.
לקבל הודעת וואטסאפ מבחור יכולה להרים אותי לשחקים.

לחפש דירות זה מתסכל - תמיד חשבתי שזה יהיה קל וכיף.
אבל ברמת גן - גבעתיים…
כל דירה מקבלת עשרות פניות, אין חנייה ולוקח מלא זמן להגיע מדירה לדירה,
כשרואים דירה יפה אז חלוקת החדרים הזויה או שיש עובש בקירות.
וכל הדירות המשופצות הן דווקא אלו באזורים הכי נידחים ומעפנים.

חבל שאי אפשר למצוא דירה באותה הקלות שבה אני מכירה גברים.
גם למצוא בחור לטעמי זו לא משימה קלה, הוא צריך להסתדר עם השריטות שלי.
הוא צריך להיות מעניין, עם לב טוב, זורם ומצד שני מסודר על חיים - לא אחד שמחפש את עצמו: כאלו היו לי מספיק.
בגדול מחפשת מישהו לצמוח איתו. אדם שיכיל אותי ואני אותו.

עם השנים למדתי (גם בדרכים הקשות) מה אני לא רוצה ועל מה אני מוכנה להתפשר.
אני מחפשת בחור עם שאיפות, ראש על הכתפיים, הומור (רצוי שחור), סבלנות ובגרות.
גבר שלא מפחד מעצמו או מהחיים.
אז גברים לא חסר - ודירות אין מספיק.
ההבדל הגדול בין מציאת דירה ולמציאת בן זוג טמון בין הגלוי לנסתר.
עם דירה - מספיק מבט אחד בשביל לראות את הפאקים ומה לא יסתדר.
עם גבר? אפשר לצאת שנה ועדיין למצוא דברים חדשים שדורשים התמודדות ופשרות.

החוכמה היא לקחת הכל באיזי, אז מה אם אני גרה עם סבתא ואין לי פרטיות או תחושת בית.
אז מה אם עד עכשיו הגברים שיצאתי איתם הם לא ממש אבירים על סוס לבן.
זה רק מוכיח שהטוב עוד לפני, לא כך?

// סתיו מילוא

Your email was successfully saved