צלילה זה תחביב יחסית חדש אצלי. יותר מדי אנשים גרמו לי להבין שיש עולם שלם מתחת למים ושאם אני לא שם אני מפספסת, קצת כמו שהרגשתי עם עונת הפסטיבלים, שבה אנשים שעושים סדנאות מבינים שיש יקום מקביל למציאות הזאת שלנו בתל אביב. בחורה של FOMO כבר אמרתי?

אז לקחתי את עצמי ועשיתי קורס צלילה של 2 כוכבים בפסח, חניכה מצטיינת לא הייתי אבל בוא נגיד שבסופ"ש האחרון נחתתי באילת, במועדון האגדי בו אני צוללת "דיפ סיאם", וכולם זכרו אותי שם. המועדון הזה הוא פשוט משפחה אחת גדולה, כמו קהילה שממש עושה לך חשק לעזוב את כל מה שאתה עושה, לעבור לאילת לחודש ולעבוד שם על הדסק כל הקיץ.

יש משהו בצלילה שהוא שונה מכל דבר אחר שעשיתי, ויש לי רזומה לא קטן של "לעשות דברים". זו מעין מדיטציה פנימית שגורמת לי לדבר עם עצמי ולהתמודד עם הנשימות שלי ולא עם שיט של אף אחד אחר.
יש שקט כזה מופתי שאי אפשר להתחרות בו. כולם זזים בנוחות מופלאה שכזו. הדגים כל כך יפים וצבעוניים ויש ממש מציאות כזו של "חיה ותן לחיות". הים הוא מוזיאון וכרטיס הכניסה זו רמת השלווה הפנימית איתה אתה מגיע, ככל שאתה שליו יותר אתה תהנה יותר.

אני בחורה שהיא קונטרול פריק של הלייף, וברגעים האלה מתחת למים אני פשוט משחררת את כל השליטה שבי. הטלפון רחוק ממני שנות אור, אני לא מכירה אף אחד מסביבי וכולי תלויה באיזה שעון דיגיטלי שמחובר לי ליד ומסמן לי כמה אוויר נשאר לי כדי לעלות בחזרה למציאות.

לא עניין אותי כלום, השארתי שם למעלה את כל הבעיות, המחשבות, החלומות, הבחור האחרון ששבר לי את הלב (שאגב, בזכותו בכלל הכרתי את עולם המים), המשפחה, החברים - כולם נשארו למעלה. כשעליתי בחזרה לפני המים והתחלתי לחתור אחורה בשחייה חזרו אליי המחשבות והאנשים, והאמת? יש כמה שהבנתי שעדיף לוותר עליהם ולהשאיר אותם שם למטה, עם הדגים.

הציוד היה לי כבד, סחבתי אותו להסעה ומההסעה לחוף ומהחוף עליתי עליו ונכנסתי לתוך המים ברגליים איטיות וכבדות. נשכבתי אחורה ושמתי סנפירים, מסיכה, וסת - והתחלתי לחתור אחורה בשחייה כשהזרם חזק ממני. על פניו זה נשמע כמו תחביב שייטת 13 מזוכיסטי שרק בריונים עושים, אבל תכלס זה פשוט כמו לטפס על הר - להזיע, להתעייף ולנשום את הנשימה הראשונה על הפסגה שלו עם חזה מלא השראה.

צלילה נחשבת ספורט לעצלנים, אבל בהכנות אתה מתאמץ, כבד לך, חם לך ובסוף אתה פשוט מרים את היד למעלה, מוציא את האוויר מהמאזן ונכנס אל תוך העולם הקסום הזה שמשאיר את הפעילות האינטנסיבית של המוח על החוף.
היה איזה רגע בעומק 30 מטר שהגענו ליתוש, ספינה טבועה שאשכרה יש בה חדרים וחללים שונים, וזו מציאות. מציאות שלא הכרתי לפני שהסכמתי לוותר על הדבר הזה שנקרא שליטה. זה היה מדהים, הרגע בו אחזתי בעדינות באחד החלקים שלה והייתי חלק מהנוף של אחד המראות הכי מרהיבים שראיתי בחיים שלי.
זו עבודה, זו התמדה, זה ניסיון, כל צלילה אתה לומד משהו חדש וכל תקלה שפתרת פעם אחת אתה כבר לא מתרגש ממנה בפעם השנייה.
מה אני אגיד לכם, יש הרבה דגים בים. לכו לצלול! 😊

// עדי אטון

Your email was successfully saved