יש כל מיני חוטים דקים שמסתובבים פה. יש את החוט האדום הקבלי והנפוץ, חוט הדייג הגאוני, וכמובן, יש את החוט הרוצח, נשים, אתן תבינו. הקשוח ביותר ויחד עם זאת הגמיש דווקא, הוא זה שעובר בין שתי אנקדוטות רגשיות. זה אותו החוט שמפריד בין אהבה לשנאה, בין התרגשות ללחץ או בין כחול נייבי לשחור. לי יש חוט כזה שמלווה אותי שנים, הוא עובר בדקיקותו המיוחדת בין טוב לב לטמטום מוחלט. ממערכות יחסים עם חברות ועד חוזים שמתנפצים לי בפנים, הוא בהכל.

העניין עם החוט שלי, שהוא מסרב לעזוב אותי, או אני אותו, טרם החלטנו. באיזשהו מקום מטאפורי ומסורבל אצלי בראש, אני אסירה שלו. דמיינו אישה נורמטיבית, שומרת חוק, שמחוברת 24/7 לחוט שמחובר לה לגפיים. חשבתי לגזור, לקרוע, לחתוך או לתלוש ואפילו התקשרתי לנשיא לבקש חנינה אבל כלום, את או טובת לב או מטומטמת שזה כואב.

ולמרות כל הקונפליקטים בינינו, ותתפלאו לדעת כמה קונפליקטים אפשר לפתח עם חוט, כמעט והשלמתי איתו. ניסיתי לנהל החלטות בלעדיו, ניסיתי לשים אותו מתחת לכיסא ולהתעלם, אבל הוא כל כך קשור אליי שהוא פשוט מסרב לעזוב. מה שהופך אותי למבולבלת ומתוסכלת, אך לפחות עם מסקנה מתבקשת.

אולי הפעם אפסיק להיות כזו תמימה שחושבת שאנשים משתנים במהירות וספק אם בכלל. אולי אפסיק לחלק הזדמנויות כאילו היו נרות שבת בדוכן של חב"ד. אולי הפעם, אחרי לא מעט שנים בגוף שלי, אקח את הלב שלי לשיחה, ואומר לו; "היי לב בן חיון קטן, מה איתך מותק? איך ההורים? תגיד, אתה באמת כזה אהבל או שסתם עושה את עצמך?" 

ואולי הפעם, הלב שלי יבחר להקשיב. אולי הפעם, אומר לו שאני אוהבת אותו, ושמחה שיש לי לב מיוחד (שזה גם שם קוד לאהבל) ואני אפילו גאה בו שהוא לא נוטר טינה ומקסימום של המקסימום יכול לכעוס ליממה. אולי עכשיו הוא ילמד אחרת. אולי הפעם הוא ימשיך לסלוח באותה מהירות שכל כך אופיינית לו אבל גם להרים את דגל ה- enough is enough כשזה כבר מתבקש.

אולי הפעם, הלב הקטן והאהבל שלי יבין שיש חוט דק מאוד שמנהל את שנינו, וזה עובר בין טוב הלב שבו, לבין הטמטום שהוא זורע לי בעתיד והוא חייב להפסיק עם זה. אולי הפעם, הוא יפסיק להאמין לכל מה שאנשים אומרים, או למעשים שהם אומרים שהם עושים. אולי הוא כבר יפסיק להאמין לאותה חברה שאכזבה אותו פעם אחר פעם.
ואולי באמת?

הוא ייקח כל מה שנאמר לו בעירבון מוגבל. יגן על עצמו בשתי ידיים קטנות ואהבלות, יסיר את החוט המעיק שהסתובב סביבו שנים, ויצא לחופשי מאותה קביעה ארורה. אז יעמוד לבי על הבמה, יכחכח מעט בגרונו, יקרא לשכל היפה שלי להצטרף אליו, יפלרטט איתו בסמול טוק הוליוודי מגרה, יצבוט אותו בתחת, יצרפת אותו חזק, ישלח ידו למפשעה, ידביק אותו לקיר תוך כדי פתיחת חגורה מהירה, ישלוף ויזיין לו את הצורה כמו שרק לב קטן ואהבל מסוגל לעשות. 

תחושת קתרזיס תאפוף את הקהל בשיגעון. כזו אמיתית ומשחררת, כמו בימי הטרגדיה היוונית הקלאסית. האורות ייכבו והווילון ייסגר. השניים יחלקו סיגריה ויישארו שכובים בנחלתם עם ערימה של מגבונים ליד ותחושת האיך לעזאזל זה לא קרה קודם.
ואולי סוף סוף הפעם?
יודיעו הלב והשכל שלי,
שהם ביחד,
ואין עוד חוט אחד שיפריד ביניהם לעולם.

via GIPHY

// עדי בן חיון

Your email was successfully saved