מסקנות של 6 טיסות, רואד טריפ של 9 שעות, 3 ספרים, 2 מגזינים ושנה אחת שלמה.
ברשותכם, אציין את המובן מאליו לשנייה אבל החיים הרבה יותר יפים כשאתה בחופשה. למעשה, זוהי אחת הפעמים הנדירות בהן אתה חי וזה קסם. מנוטרל מעיניים חיצוניות או עצמיות, זה מרגיש כאילו החיים רוקדים איתך וואלס ועוד מתקשרים ביום שלמחרת.

*דולרים שמתפזרים על ג'אנק פוד, טיפים שהעפת על הברמן שלא לקח סנט על החשבון או מלצר שעשית לו את היום, ראויים יותר מכל דולר שיעוף על בגדים. ותאמינו לי, זרקתי לא מעט דולרים על בגדים במהלך השנים.

*יש מיליארדים של אנשים בעולם, כולם כולל אתה, מוזרים. כל אחד בדרכו ועם כדור ההרגעה שלו. יש היספנים ושחורים, אסייתים או וורודים, שזופים יותר או נובורישים פחות.
ועל כל אותם מיליארדים של אנשים יש מיליארדים של סיפורים.

יש כאלה שלא ראו את אמא שלהם מגיל 5 וגם אז הזיכרון האחרון ממנה זו אותה תמונה ארורה בה היא דוחפת עוד גרם לחזייה, כי זאת חשבה שהיא חכמה גדולה שהצליחה לפצח את השיטה. אתה מתבונן מהצד בכאב, מרגיש קטן, מרגיש גדול, ולא יכול שלא לחשוב מה היה קורה אם מישהו היה בוחר אחרת איתם. ויש אחת מסכנה, שכשהיא רעבה היא קונה פחית בירה ב-99 סנט ושותה עד שהיא נאלצת להקיא כלום על המדרכה. לה זה עשה רעשים בבטן, לי לעומתה, זה עשה צפצופים בלב וגם בראש.

*בית זה הדבר הכי מורכב בעולם. פי מיליון יותר מורכב מהמילה הפופוליסטית שהיא אהבה. מאותו חוט דק של השכונה ועד אלפי קילומטרים שחצית לאותה המטרה. ואם נכונה הקלישאה ובית הוא איפה שהלב שלך נמצא, אז גם 2 מיליון דולר על אריחי קרמיקה או קומישן מופרע לסוכן תיווך, לא ימנעו את ההליך המחייב של לקום ולחפש אותו.

*החלום האמריקאי הוא אמיתי. כזה מוחשי שאתה לא צריך להיוולד שם בכדי להרגיש אותו. זאת אנרגיה שמרחפת מעלייך והיא מספיק עוצמתית בכדי לסחוף אחריה אומה שלמה. באופן לא מפתיע, המשפט שנשמע לי הכי הרבה היה "ככל שהרווחתי יותר, ככה רציתי עוד", לגברים זה מעמיד את הזין, לנשים זה קונה תיקי מעצבים ובונה כלוב מזהב.

*חברים זה לכל החיים. משכונת השופטים בקריית גת ועד לגבעות הסימבוליות של הוליווד. ועל אף כל היופי המנצנץ, הפרארי המבריקה מסנטה מוניקה והמותגים בכל פינה, כולנו רוצים את אותו הדבר בחיים, וזה דג מרוקאי בשישי וחבר אחד מוכר לחלוק איתו קצת מסורת.

*החוויות שלך צריכות אותך יותר ממה שהרשתות החברתיות צריכות ממך. תעדיף לחוות מאשר לעלות. לצלם ואז להעלם. יהיה מספיק זמן אחרי וזיכרונות נצרבים בתודעה יותר מהכל.

*בחלקת האלוהים הקטנה שלי גיליתי שאין אושר כמו להגיע הביתה אחרי X זמן ולהרגיש כמה היית חסר. להבין שהנוכחות שלך בחייהם של אנשים מסויימים משמעותית דיה שקפיצה בשדה התעופה או חיבוק של קוף זה כלום לעומת מה שקורה בפנים וקלישאתי ככל שזה יישמע, זה שוטף אותך באור מרוב אהבה.

*ארה"ב משוגעת, ישראל משוגעת, זה לא סתם הזיון הארוך בהיסטוריה. LA מטריפה מכמה שהיא יפה, ווגאס משאירה אותך עם פה פעור ומיאמי היא בעצם ציור. אבל אלו האנשים שהם כל הסיפור. הם תמיד היו ותמיד יהיו, השאר רק תפאורה.
כזו שיקפצו עליה בסוף הסצנה כמה ח'ברה עם ברמודה וטי שירט שחורה ויקפלו אותה עד לפעם הבאה.

// עדי בן חיון

Your email was successfully saved