בחיי שזו הייתה חגיגה לגדול בשנות התשעים.
אלו היו ימים בתוליים, בהם הטלוויזיה רק הבינה את כוחה וצברה לה עוד ועוד עד שחיים סבן הגיע לאותה אחוזה מיוחלת. היינו מהילדים של "גינת ההפתעות", צחקנו מאריה מוסקונה ב"מחסן של כאילו" ועד שאבא לא אמר, לא ידענו שזה אותו אחד מ"נשיקה במצח". סיטקום אחר סיטקום, אשליה אחר אשליה. מישהו הציג לנו חלום אמריקאי במסך, ומעניין כמה כסף הוא קיבל בשביל למכור חלומות שכבר נמכרו לאחרים.

כילד אתה פחות מבין את כוחה של הטלוויזיה עלייך, או על חלקה בהבניית התודעה שלך, וכך יצא שתמיד התאהבתי באותן דמויות. לנצח נשים חזקות שבועטות, לא מפחדות או נשענות, חצופות, נועזות, אנדרדוג של האנדרדוג, כשקללת המיינסטרים פוסחת מעליהן, כי יש פה סיפור יפה ולמה להרוס. משסיימתי להיות ילדה והוקפצתי במעלה הדרגות לרמת אישה, נראה לי שהבנתי.

בראתי את המציאות שלי הרבה לפני שידעתי סיפור הבריאה מהו. מסתבר שבאותו תסריט של אישה שמקבלת אהדה על היותה כזו חזקה, פספסתי את הדרך. לא לקחתי בחשבון שבכדי להפוך לסינדרלה אצטרך לעבור בתחנת הלכלוכית תחילה. ולו ידעתי שעל מנת לשמש כסינדרלה מודרנית אצטרך לפגוש קודם מגב, סחבה ופיה, הייתי בולמת הכל באותה שנייה. לא הייתי מסכימה לתודעה המעוותת הזו. לא הייתי מייצרת מחשבה כל כך הרסנית - שבכדי להגיע גבוה אצטרך קודם לנקות מדרכות עם הלשון או לקרצף נעליים לאדון.

הלוואי והייתי פוגשת רק באותה סינדרלה, התוצר הפוטוגני והמוגמר. כי למה לי אותה דרך ארורה, במקום פשוט לקפץ בנעלי זכוכית על גרם מדרגות מפואר, מכוסה בקטיפה אדומה ומעקים מזהב, וליפול הישר לזרועותיו של פרינס צ'ארמינג, ריצ'ארד גיר הצעיר או אריה מוסקונה בכלל? למה הייתי צריכה לבלוע את אותו סיפור מכור מראש שיכול להתקיים סטטיסטית אחד למיליון, ולהאמין באמת ובתמים שזוהי הדרך. כלומר, בין אם ארצה או לא, נשיות חזקה נמצאת אצלי בדרך שבה יעברו קודם, מגב, סחבה ופיה, ובהכרח בסדר הזה.

הנסיך, אגב, שולי באגדה הדפוקה הזו. הפסיכולוגית שלי לשעבר אמרה שבאהבה אני קלולס. שזה קצת אבסורד כי גם את שר ודיון הערצתי, ולמה לעזאזל לא בראתי דמות של נערה עשירה מבברלי הילס עם חדר ארונות בגודל של הברנבאו? הרי זה לא שכשנסיך מקסים, רחב כתפיים, ארוך גפיים וירוק עיניים יגיע הוא יקבל כתף קרה. נהפוכו, אולי, ומתוקף היותי מלוכלכת אמיתית, אענה לו בחיוב וארקוד איתו לצליליה של וויטני יוסטון האגדתית; ואנחנו נסתחרר מהריקוד או מהוויד או מכל מה שעוד יהיה בנשף הבכורה שלי. אבל בחצות אל הכרכרה אקפוץ, אזהר שלא להביט לאחור כי זה מיותר, לא בוגר וחלאס עדי, בואי נשתחרר.

וכמו בקליפ דהוי מהניינטיז היא תפשוט את שמלת המחוך המעיקה, תחשוף חזה קטן וגוף שברירי מעבודה קשה. ואז תשרוק לאותה פיה שתחזיר לה את הג'ינס והטי הלבנה, כי סינדרלה הזו היא לא סתם נסיכה, היא פאשניסטה שמימנה את ה-700 שקלים ליווייס שלה לגמרי לבדה. תדליק סיגריה, או ג'וינט כשיסתיימו ימי החרדות הארורים, אחד מהשניים, ותתרווח בנוח כשתגיע לאותה דירת חדר עלובה.

אבל סינדרלה שלי, להבדיל מזו המוכרת והטובה, היא אישה חכמה. מודעת היטב שזוהי פיקציה ואין אף גבר בעולם, חכם, חתיך, עשיר או סטלן מדופלם, שיהווה תחליף מספיק מאתגר עבור נרטיב הלכלוכית שהיא כל כך מכורה אליו, וביודעין או שלא, המטומטמת משחזרת אותו פעם אחר פעם.

// עדי בן חיון

Your email was successfully saved