היום שלי התחיל ב6:15 בבוקר וכדאי שאקדים ואומר שאני לא בן אדם של בוקר. הייתי לחוצה, עצבנית ולא ידעתי למה לצפות. אתמול קיבלתי הודעה שבוחנת את חוש הספונטניות שלי והחלטתי להיענות בחיוב, למרות החששות המוכרות מטריטוריה חדשה וזרה לחלוטין. אז חיכיתי לאוטובוס שאיחר והגעתי בזמן כדי לקנות קפה ב־14 שקלים במקום היחיד שהיה פתוח בשעה כזאת בתל אביב. הסתובבתי סביב עצמי, לא ידעתי אם אזהה פנים מוכרות או אם אפספס את קבוצת האנשים שנועדתי לפגוש, ואז מישהי חייכה אליי מהספסל בקצה כיכר רבין, חייכתי חזרה ותחושת הקלה השתלטה עליי, ידעתי שיהיה בסדר.

התחילו להגיע עוד כמה אנשים, כולם שאלו מאיפה הקפה הנחשק והיקר שלי וזה היה נחמד. מישהי אמרה לי שאני מאוד דומה לעצמי בתמונות, ומישהי אחרת הצביעה עליי ואמרה "עדי!". היא ידעה מי אני אפילו שמעולם לא נפגשנו. חייכתי, זה היה בלתי נמנע. הנסיעה צפונה הייתה ארוכה, חששתי שהיא תלווה בשתיקה מביכה ובחילת נסיעה. בעצירה הראשונה חשבתי לעצמי כמה אני צריכה להשתין והתבאסתי ללכת לחפש את השירותים לבדי, ואז מישהי הסתכלה עליי ושאלה אם אני רוצה לבוא איתה. מעולם לא התרגשתי כל כך שהזמינו אותי לשירותים.

צילום: עדי פרץ צילום: עדי פרץ

חזרנו למיניבוס השחור והמגניב שלנו, גיליתי שזה פשוט מאד למצוא מכנה משותף עם אנשים שאתה לא מכיר בכלל. עם אחת דיברתי על ספרות ולימודים אקדמאיים, עם אחד דיברתי על קולנוע, עם אחר על תל אביב ועם אחר על נהריה. כמעט עם כולם מצאתי שאוכל ויין הם מכנה משותף מדהים, כולם בעניין ואף אחד לא היה צמחוני או טבעוני - זה היה אוטובוס של אנשים שיודעים לאכול ולשתות. התאהבתי.

ראינו נופים מהממים, התאהבתי מחדש בצפון הארץ הנפלאה שלנו, רמת הגולן נראית כמו חבל אלזס בצרפת וזה מחמם את הלב לדעת שיש בנו מן האירופאיות. אכלנו סנדוויצ'ים קטנים וחמודים ואכלנו מלא בשר, אפילו הזמנו עוד קצת אחר כך. אולי זה הצפון, אולי זה היין, אולי זה יקב רמת הגולן המהמם ביופיו ואופיו אבל היה משהו קסום בחוויה הזאת, הכרתי אנשים בפעם הראשונה ונוצר חיבור.

צילום: עדי פרץ צילום: עדי פרץ

אנשים בכל הגילאים, מכל הארץ עם דבר משותף אחד - כולנו אוהבים לכתוב (ולאכול... ולשתות), וזה כנראה היה מספיק כדי להרים לחיים יותר פעמים מכל אירוע שהייתי בו, להתחבק, להצטלם, לצחוק ולעקוץ אחד את השני כאילו אנחנו מכירים מהיסודי. למדנו איך טועמים יין, ושלפעמים כדי לא להשתכר למוות צריך לוותר על השלוק האחרון לדלי שעל השולחן. טעמנו יין לבן ואדום, פירותי ויבש, עדין וחזק, ואני חושבת שהידע הזה יעזור לי בבר בפעם הבאה…

מסתבר שהרבה לפני שהיין הגיע, הלבבות שלנו התקרבו. אבל אחרי שהיין הגיע, הלבבות רקדו הורה במעגלים. לחיים ספוגות אדמומיות של יין, מרוצים, צוחקים ונהנים, אני חושבת שהחיוך לא ירד לי מהפנים. תודות לאחראית שירה באוטובוס שסיפקה לנו מילים, אנחנו שרנו בכל הכוח לפי המוזיקה, ולפעמים לא כל כך לפי המוזיקה. חזרתי הביתה עם יין ביד, יין בדם, המון תמונות בפלאפון וחיוך ענקי מחוויה אדירה. תסמכו על השילוב של יין ורמת הגולן, זה עושה את העבודה.

צילום: עדי פרץ צילום: עדי פרץ

// עדי שיקלי

Your email was successfully saved