במוצ"ש, אחד מתחביבי הוא לשבת ולתכנן את הלו"ז השבועי, (כן, כן, למרות שהשתחררתי כבר מהצבא).
אני ממש מצפה לרגע הזה, בו אשב ואתכנן כל יום על הדקה, אחשוב איך לייעל זמנים, אתעדף. אסדר את חיי במשבצות, בטבלאות, ביומן ובטלפון, אערוך טו דו ליסט ואשתמש בכל אמצעי אפשרי לחיסול משימות. 
אחשוב ואהנדס את הזמן עם החברות, בעבודה, מתי אני עורכת במחשב ומתי הולכת להתאמן.
אני ממש טובה בזה ועושה את זה ללא מרווחים, עם יעילות במיקומים, ועם "זמן פציעות".

אולי זה רק בתת מודע, אבל השאיפה היא שלרגע לא תהיה לי מנוחה, שלרגע לא יהיה זמן לחשוב או להעמיק יותר מדי, כלומר לגלוש אל הדברים שעוברים לי בראש, במגירות קצת ישנות יותר.
יש לי סוג של אובססיביות לשליטה בזמן, אני דואגת שכל הזמן אהיה בעיסוק כלשהו, אתקדם או פשוט אהיה אקטיבית, אפילו בספורט.
עד לפני כמה שבועות לא חשבתי שזה המצב, שאולי עומד מאחורי זה משהו עמוק יותר.
רק התרכזתי בלעשות, לעשות, לעשות.

לפני כשבועיים ישבתי עם פסיכולוגית בייעוץ תעסוקתי, וכשסיפרתי לה על חיי והתנהלותי בכללי, פתאום זה עלה.
היא ישבה מולי ואמרה: "עדי, תגידי, ההתעסקות המתמדת הזו בעשייה, מה את חושבת על זה? אולי זה המפלט שלך? אולי במקום להתעסק במחשבות, בדברים שמעיקים עלייך, במה שבתוך המגירות, את מחפשת את עצמך בצד השני; רצה לעשייה, לדברים שיסיחו את הדעת, לכאן ועכשיו, להעביר את הזמן בחוץ, כדי לעבור פחות בפנים".

הייתי מופתעת, לא מדי, אבל מופתעת. וואלה, זה ממש נכון. זה המפלט שלי.
חלילה שלא אשאר תלויה באוויר, ביחד עם המחשבות, התהיות. שלא "אשקע".
להיות כמה שיותר מחוברת לקרקע, לתכלס, למה צריך לעשות, וכמה שפחות לגעת בדברים שמעופפים להם שם למעלה, שתמיד מרחפים.

כי מה זה אומר עלי אם אני יכולה לצלול ככה למחשבות? אם החשש הזה תמיד שם? אם לאותן מגירות יהיה מקום? אולי זה יעמיד אותי יותר מדי מול עצמי?
אני חושבת על זה הרבה, ומבינה שאולי צריך לשחרר קצת. וזה בסדר לשקוע לפעמים למקומות האלו, לאפשר לעצמך להירגע ולחשוב.

כי רק כשחושבים באמת, לעומק, מוצאים אולי פתרונות, ומכירים את עצמנו קצת יותר טוב – גם אם זה אומר לעמוד מול עצמנו ולשאול שאלות מסוימות, ולחפש תשובות, ולתהות על דברים.
וחושבים על רעיונות, ושאיפות, וציפיות, ואולי אפילו על רעיון לפוסט הבא.

// עדי שמאי

Your email was successfully saved