לא ידעתי איך קוראים לה, אבל אני זוכר אותה אוכלת תבשיל כוסמת. היא חייכה אליי בכניסה, חיוך כזה קטן ונבוך, חיוך בין אנשים שפוגשים המון פעמים, אבל לא באמת מכירים. הושבתי אותה בשולחן שבחרה והמשכתי בעבודתי, יכול להיות שהיא בכלל אכלה סלט פטריות, אבל היא הייתה לקוחה קבועה, כזו שחוזרת כל פעם עם חברה אחרת, חיננית ואדיבה.

אנחנו חווים עם הלקוחות שלנו לא מעט סיפורים, אף אחד לא מדבר על זה כשהוא מלצר או אחמ"ש המון זמן. תמיד מתלוננים על הכל, כי באמת יש על מה להתלונן, אבל לפעמים בין סחיבת מגשים לבין ריב עם הברמן יוצא לנו לשכוח שאנחנו חלק משגרה של אנשים, בלי להרגיש הם ואנחנו הופכים להיות חלק מאותם חיים.

פעם אחת הגיעו אלינו אימא ובת, האימא מבוגרת כבר וכך גם הילדה שלה. הן היו מזמינות פרגית ומבקשות מלא טחינה לסלט, אבוי למי שישכח את הטחינה שלה אחרת היא לא תתחיל לאכול. לפעמים הן היו מגוונות בארוחת בוקר, לפעמים היינו נכנסים לפיק צהריים של שישי והאוכל שלהן היה מתעכב.

פעם אחת הבת סיפרה לי שהיה מזעזע, הכל מהכל, מההתחלה ועד הסוף, ששום דבר לא היה טעים וכנראה החלפנו טבח. היא אמרה זאת בנחרצות וביקשה להשאיר עשרים אחוז טיפ, כי גם היא הייתה מלצרית והיא יודעת שזו לא אשמתי. הן היו מגיעות כל יום שישי, במשך יותר משנה, גם כשאימא שלה שכחה מה הן תמיד מזמינות, אני זכרתי. גם כשהיא הגיעה צמודה לבלון חמצן אני עוד חייכתי, עד אותו יום ששאלתי את הבת מה היא עושה כאן בשעה כזו, שזה בכלל לא יום שישי, שאני בטוח שזה לא אותו דבר לאכול את הפרגית הזו לבד. היא חייכה אליי וראיתי שהיא דומעת, סיפרה לי שמעכשיו הן לא יאכלו כאן ביחד.

פעם אחרת הייתה מגיעה אלינו משפחה, של אימא, אבא ובת. האבא תמיד היה מגיע קודם כדי לוודא שיש מקום ולשמור שולחן, כי בשישי זה ידוע שאי אפשר להזמין מקום. מהמארחת ועד שוטף הכלים, כולם ידעו שבארוחת הבוקר שלהם חייבים לשים צלוחית שמנת כפולה ובמקום הדבש לשים סילאן, כי הילדה שלו אלרגית כמובן.

יום אחד הגיע האבא קודם כדי לוודא שיש ספה והדגיש שזה חשוב, חשוב לו שלזוגתו יהיה נוח, היא נכנסה עם מטפחת לראשה וכולנו ידענו מה קרה. היו ימי שישי שהם הגיעו בלעדיה ותמיד חששתי לשאול לשלומה. אך לימים השיער צמח, היא חזרה לשבת על כיסא, פחות נוח מספה, יום אחד היא אפילו צחקה וחיבקה אותי, סיפרה לי איך שרדתי יחד איתה את המחלה.

אז אני לא אדבר על תמנע בקלישאות, ואספר שהיא חייכה לכולם במסעדה, אבל אני זוכר שהיא תמיד חייכה אליי. אולי היא בכלל אכלה עוגת שוקולד עם חברות, או שתתה פרישייק מלא סוכר, אני באמת לא זוכר מה היא הזמינה. זה מוזר כי אני תמיד זוכר אנשים לפי מה שהם הזמינו או המקום בו ישבו, אולי שכחתי כי כבר עבר זמן מאז שפגשתי אותה, אבל כשראיתי את הפנים שלה מבעד לכתבה שמישהו שיתף בפייסבוק, פנים שפתאום קיבלו גם גיל, 22, ואת צמד המילים 'אירעה תאונה', הבנתי שאת הפנים שלה אני פשוט זוכר.

אולי אני לא זוכר בדיוק מה היא הזמינה ולא זוכר בדיוק איפה ישבה, אבל נתקלתי בחיוך שלה כל כך הרבה פעמים שנחרט בי, חיוך שלא אראה יותר, החיוך של תמנע. עכשיו אני יודע גם איך קוראים לה.

יהי זכרה ברוך.

// עומר אייזנברג

Your email was successfully saved