אני לא יודעת לשחק את המשחק. אני אפילו לא יכולה להגיד שעייפתי או נשחקתי או שהתנוונו לי החושים, כי נראה לי שמעולם לא ידעתי. כל החוקים האלה שכל כך ברורים לכל האנשים בעולם מלבדי, מרגישים לי כמו חידה בלתי נתנת לפענוח. מתי שולחים הודעה? כמה זמן מחכים עד שעונים? אם הוא ייבש אותי שעתיים – אני צריכה לייבש שעתיים בחזרה? או שאולי רק שעה זה מספיק? בעצם... אם זה קרה כבר פעמיים, אולי אני צריכה לייבש ארבע שעות גם על חשבון הפעם הקודמת?

כל הכרוניקה הזו של חיזור זרה לי לחלוטין ובכל אינטראקציה חדשה שכזו, אני מוצאת את עצמי מקללת את אלוהי ההתחלות הראשונות מעמקי ליבי, קללות עסיסיות ונמרצות כמעט כמו ביונסה בבגד גוף מנצנץ. תהרגו אותי, אבל אני לא מבינה. לא מבינה למה אני צריכה לשחק אותה יותר קולית ומגניבה ממה שאני באמת, לא מבינה למה אני צריכה לנסות ולהעמיד פנים שאני סופר עסוקה אם במקרה יצא ותפסו אותי דווקא ביום רגוע. למה יש איזו ציפיה שאהיה הדבר הכי בלתי מושג בעולם אם בפועל דווקא קצת בא לי שישיגו אותי?

ובתוך מטר הקללות הזה, אני מבינה שיש לי בעצם שתי דרכי פעולה. להעזר בחכמתם של אחרים או להשאר בטַפֶשֵׁת החיזורים שלי. אז ניסיתי להעזר, באמת ניסיתי, התייעצתי ובדקתי ושלחתי צילומי מסך לרוב, וסיננתי ועניתי בלקוניות ולא התעניינתי בהם אפילו קצת כדי שלא יחשבו בטעות שהם מעניינים אותי, לא ספרתי איפה אני כדי שיחשבו שאני מסתורית ובעודי מתאמנת על העלאת מפלס האטרקטיביות שלי ישבתי בטרנינג וקוקו של עוזרת בית ופתרתי שחור ופתור מהעיתון של יום שישי שעבר. אבל לא עניתי, כמובן.. שיבינו שאני ממש לא זמינה 24/7. מה זה מסתורית, מה אני אגיד לכם, אותי להוגוורטס.

ריסנתי את הבטחון העצמי שלי להתחיל עם בחורים אחרים והחלפתי אותו בהמתנה שהם יתחילו איתי, וואחד המתנה אם אתם שואלים אותי, כי עד שהם מגדלים ביצים אלה... גיליתי שבתור הבחורה האימפולסיבית שאני אני ממש לא אוהבת לחכות ובטח שלא להשאר באוויר, ואני קוראת בזעקה אל העולם, למה הפכנו את הכל לפאקינג מסובך? למה זה נהיה לא מגניב ולא מודע לעצמי לשאול מישהו אם בא לו פשוט לצאת לשתות איזו בירה? כן-כן, לא-לא וכל התשובות נכונות והכל סבבה.

למה לימדו אותנו שלשדר נגישות זה פאסה ולהראות עניין זה פתטי ולמה לעזאזל אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם המנגנון האיום הזה שגורם לנו להתנהג בצורה כל כך לא הגיונית? ולכן, אני בוחרת להשאר בדרך פעולה מספר שתיים – להשאר אני. על כל המעאפניות והיעדר המסתורין שבעניין.. כשאני יכולה אני אענה, וכשאני לא יכולה אני כנראה גם אתנצל ואגיד שאני לא זמינה, כי ככה הייתי מקווה שינהגו גם בי. אני אחמיא כשמגיע ואעקוץ כשצריך ולא אשחק אותה כאילו אני במסיבה פרועה בשישי בערב מורידה את השוט השמיני במספר כשבפועל אני על הספה כבר שלוש שעות עושה בינג' של תום יער עושה בגרות. ואם זה מה שיגרום להם לברוח – אז יאללה ביוש.

// עומר הלל

Your email was successfully saved