אני נבוך מכמות הקלישאות שמקפצות לי בראש כשאני מתחיל לכתוב רגשות של שנת 2009, אבל באמת ראיתי אותה בדרך לגימנסיה, עם הילקוט (הסגול) והתלבושת האחידה (בצבע לבן). אוסיף שהיו לה מכנסיים ירוקים של היינס שהיא הלכה איתם באותו היום. הייתה לה צמה מתוקה בצבע חום בהיר, פוני קצרצר שהסתיר למחצה עיניים כובשות, ואת כל אלה חתם בצורה מושלמת החיוך. אני יכול לכתוב חמישה כרכים של אנציקלופדיה שיתארו כולם רק את החיוך שלה, אך אסתפק בלספר לכם שהוא, בלי צחוק, גרם לי לפספס איזה שלוש פעימות. טוב, ידוע שיש לי לב חלש.


מצאתי איזה קשר מטופש למישהי שאני מכיר שאולי מכירה אותה, ואז הצלחתי, אחרי מאמצים לא מבוטלים למצוא אפילו עוד אחד. זרקתי לה משפט בבית הספר, אחריו הגיע עוד משפט ברשת החברתית האלמותית "מקושרים", דייט ראשון, נשיקה ראשונה, אהבה אינסופית ופרידה. כן, פרידה. "הגיע הזמן", "לא מצליח להתמודד איתה", או כל תירוץ אחר שסיפקתי לעצמי אבל בעיקר לסובבים שלא הבינו איך אפשר לוותר על כזה אוצר. 


wilB on flickr wilB on flickr

הו כמה שהם צדקו והו כמה שאני טעיתי. לא מבין איך למען השם הצלחתי לפספס את האושר הצרוף הזה בצורת עיניים מחייכות, מלוכסנות, נעלמות עם צחוקה, מרגשות, קורנות, מחבקות, אוהבות, נושקות בחיבה אין קץ, מלאות יופי, לוטפות בעדינות אין קץ. כמה ילדותי, עיוור וטיפש צריך אדם להיות כדי שלא לראות עם העיניים שקיבל מהוריו את העיניים שקיבל מגורלו. 


זה תקף אותי ברצינות בפעם הראשונה באיזו שבת אחת בשעות אחר הצהריים - הזמן הכי ביחד, ואני, כמובן, הייתי לבדי, מתגעגע לעבר רחוק מדי, שלא זז מהחלק במוח האחראי לזיכרון לטווח הקצר. מכונת זמן יכולה להיות הפתרון האולטימטיבי. אבל מי יודע מתי היא תומצא? ואם לא במהלך שנות חיי? ומה עם השנים שאבזבז בניסיון שווא להמציאה בעצמי? הבטן שלי מצליחה לנסוע בזמן, מתגעגעת לפרפרים שנהגו לפקוד אותה בכל יום. הלסת שלי עורגת לגב היד שלה, האף שלי מתגעגע לריח, הכתף השמאלית שלי חסרה את יד ימין שלה, והגוף שלי כולו משתוקק למגע גופה. 



באותה שבת, לקראת סוף 2013, נכתב במוסף על אריק איינשטיין. כמו כולם וכמו בכל סיפורי האהבה גם במקרה שלי צוטטו רחשי הלב בשירים של הבחור. הרי לחלוטין מה שהרס אותי היה הצחוק שהיה לה בעיניים. מה שהמיס אותי היה החום שזרם ממנה כשנתנה לי את ידה. אתה מספר לעצמך שברור שהוא חשב עלינו כששר "מה שהרס אותי היה הכן שהיה לה בעיניים כשפגשה את מבטי". מה ששבה אותי היה החופש שקרן ממנה כשאמרה לי את שמה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון. כמו בסיפורים. 


ואני? אני ויתרתי עליה, ברוב טיפשותי. והיא? היא לא שבה לחיי עוד. לא כשניסיתי חצי שנה אחרי, גם לא לאחר שנתיים כשדמיינתי ופחדתי לגשת, וגם לא היום, כמעט ארבע שנים אחרי.


Leland Francisco on flickr Leland Francisco on flickr

// עומר ירדני

Your email was successfully saved