חדר, קלידים, תמונה של מרילין מונרו, שלוש תמונות של פרחים מצילות זו על זו, שני שלטי טלויזיה עם מקשים מחוקים זרוקים בתוך סלסילה ביתית, מונחת על שולחן נקי שעליו מפה לבנה לא נקייה. כמו בכל סיפור מוצלח, יש עלמה. עלמה מיוחדת שהצליחה איכשהו אפילו להתעלות על עצמה. היא ניגשה מהוססת, חוששת, מפוחדת, מאותגרת, מחוייכת ומבוישת, מתיישבת. שואלת, עונה, מתחילה. אקורד אחד ועוד אחד, מתחלף הקצב, מתחלף שוב. ואז זה מתחיל. שולפת מילים ומחברת ביניהן עם מנגינה, וקוסמת ומציירת אותן, ומחייכת אותן, ומתעצבת איתן, וכועסת אותן, ורועדת אותן, ומעט צוחקת אותן כשצריך, הכל במקצועיות הססנית. פרדוקס תטענו? לא ולא. מקצועי והססני גם יחד. אפשרי ועוד איך. נמשיך?


ואז היא מסיימת. וחוששת, מקווצת את עינייה המקווצות גם כך, שולפת שן וחצי החוצה ועיקול שפתיים קטנטן כאילו מחכה לסטירה או ליטוף. כל שהיה לי לעשות באותו רגע זה להתרגש. כבר זמן רב שלא התרגשתי כך, מבפנים, ללא עזרה מחשבתית. מנסה לומר את השיר שהיא שרה לפני רגע ומגמגם. המילים מתבלבלות ומתבוללות באחרות טובות פחות, ומסתבכות ומתהפכות, ויוצאות מחמאות שבעיני קצת מביכות. ואני רק רוצה להיות בחזקתה ולהתגעגע אליה, ולהתרחק ולהתקרב ולנשק לה את המצח.


Piano Fingers   Flickr - Photo Sharing! Piano Fingers Flickr

היא אחרת שם מאחורי הפס האפרפר עם המקשים השחורים והלבנים. היא בטוחה יותר ובה בעת גם הרבה פחות. לבושה במעיל ועירומה כביום היוולדה. צוחקת באמת, ונרגשת באמת, מהבור העמוק ביותר שיש לה בגוף. זה שביקרה בו בפעם הראשונה ששיחקה עם כלי השחמט השחורים והלבנים החביבים שמחברים את הקול המתוק שלה עם לחן. והבור הזה מציע לך מהמים המתוקים שלו, יש דלי קטן, שאתה רק צריך להשתמש בו. להקשיב, לעצום עיניים, ואז מהר לפקוח כדי לא לפספס את הפרצוף שלה כשבורח צליל- כל כך מתוק ונבוך ונגיש ורגיש ואנושי. ואחרי לגימה אחת קטנה של צלילים שנובעים מהבאר הקסום הזה אתה פשוט נופל לתוכם, מצטנף, מתעטף, מתלטף בהם. 


זמן רב שלא נזלתי, והנה מגיעה הזאטוטה השחורדינית, עם הטוסיק החצוף הזה, ושולפת הכל בערב אחד.



// עומר ירדני
zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz5 (1)

Your email was successfully saved