כבר במבט הראשון, בהצצה רגעית בלבד, הרגשתי שזה הדבר הנכון. הסתכלות קצרצרה אחרי שבהיתי כבר בכל האחרים גרמה לי להבין שאת זה אני רוצה ולא אצליח לוותר על הצורך הזה שהם יהיו שלי. חיפשתי במשך כמעט חודש בכל פינה אפשרית, בכל אתר, פינת חמד ורשת חברתית את השידוך הכי מוצלח שיגיע למפתן ביתי. וסתם כך, משהו שמישהו כתב בפייסבוק שלו, קפץ בפיד שלי. בשנייה הראשונה דפדפתי את הפוסט כאחרונת ברכות יום ההולדת המשמימות, כראשונת הפרסומות לעבודה בחו"ל, כעוד תמונת ביקיני מתאילנד (אני מנסה להציג פה קו פמיניסטי, אבל זה שקר. אני מתבונן, לעיתים בתמונות בבגדי ים.


טוב, גם זה שקר, אני תמיד מתבונן, אבל זה לא האישיו כאן, אז עצרו את מכונות הדפוס עם תגובות הנאצה, זו גם ככה אשמתכן שאתן מתלבשות חשוף (בבקשה תבינו שגם זו בדיחה)). הפנמנו את הרעיון, כן? פשוט חלפתי על פני הפרסום המדובר. ניצוצות של הבנה השיבו את גלגלת העכבר שלושה גלגולים מעלה, ושם הם היו- שחרחרים, צהובים, אפרפרים (שילוב של אפרו אמריקני, סיני ופולני)- האופניים שרציתי.


d26b73 on flickr d26b73 on flickr

עד כה, המחיר שדרשו עבור אופניים של היצרנית Treck שעל מוצריה המליצו יודעי דבר, היה גבוה מהסכום שתכננתי להקציב, ולמען האמת גם זה של האופניים המדוברים היה מעט יקר. כבר בהתחלה אמרתי לעצמי שכדי לנסוע לחדר כושר, לעבוד על עצמי שאצא לרכיבה ספורטיבית ולהגיע לסבתא, אני לא משקיע יותר מאלף שקל. 1,100 היה המספר שהוצמד לתמונה המהפנטת של היפים שלי. התקשרתי, ענה לי מישהו שאינני זוכר את שמו, אמרתי לו ש- 1,100 זה יקר לי מדי והוא אמר שהוא גמיש, רק כדאי שאבוא קודם לראות. עמדה קשיחה, כך תמיד אמרו לי, טובה במו"מ, אז התעקשתי: אני לא בא בשביל 1,100 (שוב אני משקר, אמרתי משהו הרבה יותר מגומגם, והרבה פחות מתעקש). סגרנו שאבוא בשביל 800, במטרה, לפחות שלי, להגיע ל500.


מהשנייה הראשונה שראיתי תמונה מציאותית של החביבים שלי התאהבתי. מושלמים הם כלל לא היו. פגמים קטנטנים נראו בצדי הכידון, קרעים קלים בידיות, ההילוכים מעט קרטעו וקפצצו מאחד לשני, אבל ידעתי שהם מתאימים לי בול (בעיקר כי בסוף שילמתי עליהם 400 שקל).


Jose Mesa on flickr Jose Mesa on flickr

והם שימשו אותי נהדר, ורכבנו יחד אל האופק (סליחה, הייתי חייב), והיו המוצר הטוב ביותר שקניתי מבחינת עלות מול תועלת, וכשעברתי דירה לעיר הגדולה, עיר מלאת האופניים, עיר הסכנות להולכי הרגל, עיר ה"זוז!!!", עיר הצקצוקים מצד ההולכים, ועיר הכעסים מצד הרוכבים, הם שירתו אותי נאמנה. ואז זה קרה (פם פם פם).


לילה אחד, כשירדתי לבדוק לשלומם של האהובים הנ"ל, לא נדהמתי, אך כאבתי. חבר טוב אמר שאם אני רוצה לשמור עליהם, אני חייב מנעול U. ואני? אני התעלמתי. חשבתי לי שאף אחד לא יוכל לקחת לי אותם, בעיקר כי חשבתי שהוא ירגיש את הקשר המיוחד בינם לביני, שחזק מכל שרשרת פלדה. המנעול (שלא היה U) התגלה קרוע, חתוך, שדוד, עצוב על לכתם של חבריו- אלה שנהג ללפות חזק חזק, ולא להרפות. ואני המשכתי הלאה, כמובן, אבל עדיין לא מסוגל לרכוש לי חדשים. מה אקנה? ממונעים? כאלה כמו שהיו לי? אחרים לחלוטין? אופני כביש? אף סוג לא ימלא את החלל העמוק שנפער בי. אופניים שלי: מקווה שהבעלים החדשים, האריתראי ככל הנראה, מתנהג אליכם יפה, והוא שומר ומנקה, ומלטף אתכם בכל לילה (מה? נשבע שלא עשיתי את זה).


ת.נ.צ.ב.ה


// עומר ירדני


zzzzzzz

Your email was successfully saved