התחושה הזו הגיעה באותה הצורה שכל הקשר שלנו התחיל - בבת אחת. אז, בפעם הראשונה, הייתה זו בחורה נרגשת (ומעט מיוזעת, יש לציין), לבושה, בשלהי הקיץ, בגולף שמכסה את הצוואר וג'ינס ארוך. היא חייכה חיוך מבויש ומיד התכנסה לתוך מעטפת גדולה ומחבקת שלי, נרגשת באותה המידה (ואולי קצת פחות מיוזעת). הסתובבנו שעות במושב שהיא עזבה, רוקדים על הכביש, מצחקקים על ספסל, נשענים על המכונית הכסופה המיושנת, מתחפרים עמוק בהררי קלישאות ונהנים מכל שנייה. אני חקרתי כל תלתל שמחובר לראשה והיא סקרה כל סנטימטר בפניי. התרגשנו מהרגע ואחד מהשנייה.


הפעם היה זה משהו אחר - בשל ושלם יותר. היא סיימה לקנות קולה, רגע לפני שנכנסו לסרט. אני עמדתי קצת יותר רחוק, אחרי שסיימתי להיפרד מדברים ששתיתי קודם לכן. היא לבשה שמלה אפורה שמפסלת את הגוף המתוק והמטריף שלה בדיוק כמו שצריך, כזו שמדגישה כל קימור. עיניה הבהירות עד כדי כאב זהרו. היה לה חיוך כזה שכוכבת הסרט שראינו אחר כך יכולה רק לחלום עליו.

ברקע נשמע שיר מביך שמפציע רק במסיבות כיתה ובבתי קולנוע ענקיים. היא נעצה בי מבט, הרחיבה חיוך ונענעה גופה למשמע הצלילים הנוראיים בצורה כזאת מצחיקה שהשומר לידי היה בטוח שקרה משהו. בדיוק ברגע הזה, בשעשוע המטופש, המגוחך וחסר התכלית הזה, נחתה עליי תחושה שאני לא יכול להסביר. מעין שלוות נפש, עטופה באנחת רווחה ומלווה בדקירות געגוע לאותו אדם שעומד ממש מולי. אמרתי לה דברים יפים באוזן, הסתכלתי בשני האוקיינוסים הכחלחלים שלה, הסתובבתי והתחלתי ללכת.

ברגע אחד היא הפכה אדומה כמו דובדבן, תוך שהיא פוסעת לצידי ומתבוננת הצידה כדי שלא אשים לב אבל גם קצת שכן.
הסרט היה חמוד ומשעשע. לא פחות אבל גם לא הרבה יותר. אחר כך צעדנו לאוטו, משלבים ידיים, מחייכים חיוכים מטופשים אחד לשנייה ולהיפך.

https://youtu.be/0FqojM1TYqo

// עומר ירדני

Your email was successfully saved