התהליך היה לא קצר, משהו כמו 27 שנים, אבל אני חושב שהבנתי. לא עד הסוף, לא את כל פרטי הפרטים, אבל – וסליחה על היהירות - הבנתי. יש לי כמובן עוד הרבה מאוד ללמוד ובעיקר לתרגל אבל שוב – אם יורשה לי – הבנתי.

הבנתי שהאהבה הענקית שיש לי לבת הזוג שלי יכולה לבוא לידי ביטוי ברצון עז (ולא מוסבר למען האמת) להשיג לה טורטית ולייבא אותה למיטתה בדיוק כשמתחשק לה. הבנתי שכל מה שיש בי לאהובתי עשוי ללבוש דמות של המתנה לראותה כשהיא מגיעה הביתה מהעבודה, מיוזעת ולטענתה גם מסריחה – אני סבור שאין דבר כזה ולמורת רוחי, לשורות אלה לא תצורף דגימה, ולא בגלל שלא ניסיתי.

הבנתי שזה בסדר, שפרפרי הבטן, שלהם אורך חיים קצר יחסית, מפנים את מקומם לבני הדודים שלהם, הגדולים, הבשלים, החכמים והיפים יותר, שמאכלסים את חלל הגוף שלי אחרת אבל בצורה בריאה יותר. 

הבנתי עד כמה זה נפלא כשכסיסת ציפורניים של סוף דייט, שלוותה במחשבות של "הצליח או לא", מפנה את מקומה לתחושה ברורה אודות מפגש שהצלחתו ודאית עד כדי גיחוך, ולו רק בגלל ששנינו היינו בו, צחקנו, בכינו (לרוב, מצחוק) והתעצבנו על עמדת הצד השני בשלב כזה או אחר. לא כי הוא/ היא טועים, אלא כי הצד השני צודק, לעזאזל! 

הבנתי שכיף פי כמה להיכנס למיטה שהריח בה אינו זר לי – כיף שעטוף בכמיהה להתעטף בסדיניה ובזרועותיה של בחורה אחת מסוימת, שממתינה לפחות באותה המידה לשובי.

הבנתי – ויש שיגידו "סוף סוף" - שאין אדם שכיף יותר לאהוב מאשר זה שאוהב אותך בחזרה. אחרי שנים הסקתי שלא מרגש יותר להיות לא בטוח מה חושב/ת מושא אהבתך והערצתך – מרגש להיות בטוח שהדברים הם הדדיים.

במסגרת הנוכחית חלפה רק שנה (ברוטו). הו, ואיך שהיא חלפה. כמו טיל בליסטי לטווח בינוני של קוריאה הצפונית שמרחף בשמי יפן. במונחים של חיים זה כלום ושום דבר, אבל במונחים של מערכות יחסים בחיים שלי זה לא מעט. ולא סתם. זה רק הודות (הודור?) לך.
יקירתי, לחייך!
(גם To smile וגם Cheers to you).

// עומר ירדני
לעוד עומר>>

 

Your email was successfully saved