06:45
קמה לצלילי אוטו-זבל, בקושי רב זוחלת החוצה מהשמיכה, רבע שעה לפני השעון המעורר, כי כבר רועש מדי ואין טעם להתחבא מתחת לכרית. הנה התחיל עוד יום רועש.
07:00
יושבת לשתות קפה לפני העבודה, מקווה להספיק לקרוא קצת חדשות וליהנות מהדקות האחרונות בבית, אבל כמובן שהילד של השכנים כבר עמוק בהתקף זעם, צורח ומשתולל ״אבל אני לא רוצה ללבוש ירוקקקקקקקק לגן!״ ומתחיל בכי היסטרי כאילו הוא עוד שנייה נשלח לפנימיה צבאית.

07:10
יוצאת להמתין לאוטובוס. כולם כבר צופרים וצועקים על רוכב אופניים אקראי. אני תופסת מקום ומנסה להניח את הראש. תוך כמה שניות האוטובוס הופך לקרנבל של שיחות טלפון בקולי קולות, כדי שכולנו נדע איך שולה הבת של יהודית נסעה לברצלונה בלי לעשות ביטוח ושכל הנוסעים ידעו שחיים לא פראייר ויראה לעירייה מה זה!
08:00
מגיעה למשרד, וכראוי להייטקיסטית באופן ספייס, כל היום שלי מלווה באנשים שאוהבים לשמוע את עצמם וחושבים שכולם צריכים לשמוע אותם. דיונים שמגיעים מהר מאד לצעקות, שיחות טלפון קולניות במרחב הציבורי, טריקות דלתות ודיבורים בווליום גבוה, כאילו מי שצועק הכי הרבה הוא שיקבל העלאה בסוף החודש. האם בהכרח זה מעיד על הספק טוב יותר או על כישורים רבים יותר?

18:30
המוח כבר נוזל לגמרי. אפילו בריחות לשירותים לא עוזרות כי אנשים ממשיכים לצעוק בשיחות אסלה. לאן אפשר להימלט? אוזניות? בדיחה טובה. שומעים הכל דרכן, וכל שניה ממילא מישהו יכנס למשרד ואצטרך להוריד אותן.
19:00
יאללה, חדר כושר. המלתחה היא כמובן קרנבל שלם של אנשים שצועקים על כמה הורידו, כמה חתיכה המדריכה של הזומבה, תראי את זו, מה נראה לה שהיא באה ככה, ותראה את זה עם השרירים - בטח שצועקים, אחרת איך ידע הבחור שמדברים עליו? סוף סוף זמן איכות עם האוזניות, כמובן שמוזיקה רועשת אחרת ארדם על ההליכון. מכיוון שבחרתי להזיע בספינינג מצפה לי עוד יותר רעש, שאין לי אפילו דרך לשלוט עליו, כי הרי כל המטרה של השיעור היא להרים מסיבת קלוריות. לצערי עוד לא הומצא ספורט שקט שבו מזדכים על פיצות ועוגיות.

21:00
חברים הזמינו ליום הולדת בבר (רועש כמובן, אחרת איך יחגגו? מה, אנחנו בני 80?)
גם הדייט לרוב יעדיף מקום ששותים בו בירה ולא קפה, כי כך "זורם לו יותר". אם כבר ווליום אז לפחות שיהיה בסטייל.
למה "שקט" הפכה למילת גנאי שמזוהה עם זקנים?
23:00
הביתה! סוף סוף! כבר לא יכולה לחכות להיכנס לפיג'מה ולנעלי עוגיפלצת שלי, וליהנות משעת איכות ומנוחה לראש שכבר מזמן דורש אופטלגין. אחרי היום שעבר עלי אפילו הקמט בין העיניים כבר מזמן התעמק, עד כדי "עוד שניה צריך בוטוקס". אני מתיישבת מול הלפטופ, עוצמת עיניים, נהנית מכמה דקות עד שהסדרה בנטפליקס תיטען, אך כמה טעיתי. הסדרה מתחלפת באופרת סבון של החיים האמיתיים (השכנים)…"מאמי, עוד פעם אחת אתה עושה את זה אני קמה והולכת!!!!!! לך לך לאמא שלך!!!!!״ ״יאללה גם כן את!!״
וזה עוד טוב, כי היום הם חסכו מדיירי השכונה את גרירות הרהיטים. בחוץ חבורה של שיכורים חולקים עם כל הרחוב רשמים מדרום אמריקה, ואיזה חומרים מעולים יש שם, בום עלינו.

00:00
נכנסת למיטה. עוצמת עיניים, מנסה לנקות מחשבות ולשכנע את עצמי שהקמט בין העיניים עוד לא מצדיק בוטוקס. אולי אעבור לקיבוץ ליד רחובות? אולי אתחיל לעשות יוגה? אולי אנסה לכבות את הפלאפון לשעה?
אין ספק שאנחנו מדינה רועשת, תזזיתית, שבה ׳אני צועק משמע אני קיים׳.
מצד שני, האם עכשיו הייתי עוברת לכפר שוויצרי פסטורלי בו שומעים מקסימום פרה באחו?
נראה לכם???

// עידית שלנגר

Your email was successfully saved