חוף טרומפלדור פרש בפניי את שתי ידיו לרווחה, גיחכתי לעצמי למשמע האירוניה.
זו הייתה שעת צהריים מאוחרת, או ערב מוקדמת, הזמן מאבד משמעות, כשנשאבים לתוך ספר טוב.
שמש יוני מכה בנו קרניה חזק השנה, שאריות של בני אדם בוערים אל אבטיח קר, נוזלים כנהרות המתכנסים אל תוך הים, מנסים בכוחותיהם האחרונים לאסוף עצמם, אל גוף כלוא בבגד ים פרחוני.

השמש החלה לשקוע, שזופי החזה כבר קיפלו שמיכותיהם, ובחוף נשארו לשכב רק עמוסי המחשבות ואבודי התכניות - מרוחים בצרות מכף רגל ועד ראש, חכמים בשמש, וטיפשים בלילות.
בזווית מסוימת, בשעה הזו של השמש, היא נראתה כמו הפתרון המושלם לצרותיי.
שרועה על החוף, במן מרחק בטחון, נראה כאילו היא חישבה את גובה הגלים ומצאה שבמקום הספציפי הזה, גם הגל הגדול ביותר, אם ממש יתאמץ גם בכל כוחותיו, יצליח לעקצץ במליחותו את קצות בהונותיה, ולא יותר.
אוזניות על אוזניה, מנגנות לה עולם שהיא רוצה עכשיו לשמוע, מעניין על מה היא חושבת, חשבתי – אני שונא כשזה קורה.

נכנסתי אל המים ושטפתי את דמותה מעליי.
כלבים נובחים נביחות של אושר, מנערים טיפות של מלח לכל עבר, ילדים מתרוצצים, משחקים בצלחת, ונדמה שכמוה גם היא – מעופפת.
מתמסרת עם עצמה בין ה"איך" וה"למה", ה"מדוע" וה"מתי", ה"אפשר" וה"אולי". משוחררת באוויר הפתוח.

ולפתע גל גדול הגיע, שטף איתו הכל במי מלח מתוקים להפליא.
הפיל את כל הארמונות שבנינו, ומילא את בורותינו במים.
טרף את כולנו כאילו היינו קלפי משחק, אולי יום אחד אהיה לה מלך והיא תהיה לי מלכה.

לפעמים היד מנצחת ולפעמים היא מפסידה - קצת תקווה וקצת עצב, אלה החיים בעצם.
// עידן לסר

Your email was successfully saved