בין גזרי עיתוני גברים, שעל שעריהם נשים בתנוחות מגרות ששנים רבות כבר עברו והן לא מסוגלות עוד להימצא בתנוחות אלה, בין גלילי נייר עם כלבלים קטנים כאלה רכים, פרוותיים וקטיפתיים שמחייכים - מה יש להם לחייך כל כך, אני חושב לעצמי, יושבים להם שם כל היום, מגולגלים האחד על השני, מחכים להתמלא בחרא, ובכלל, הם כלבים קטנים על גלילי נייר, בתא שירותים קטן באיזה חור שהשד יודע מאיפה הוא צץ בכפר נידח בדרמסאללה, צפון הודו.

אז אני יושב לי שם, אם אפשר לקרוא לזה יושב, רגליי מכופפות כמעט למצב של כריעה, מכוון את תותחיי אל בור קטן באדמה, זהו המקום אליו אני מופנה כשאני שואל בנימוס "אקסיוז מי, וור איזה דה טוילט?".
אל תבינו אותי לא נכון, עם הזמן מתרגלים. ובחיי, זה נהיה נחמד לשבת ככה, כשצריך. ובין כה וכה, מאז ומתמיד, יש לי חיבה לא ברורה לתאי שירותים.

מחשבות גדולות מגיעות בתאי שירותים קטנים.

school-toilet-209058_640

אולי זה השקט הזה, שמרוב שהוא כל כך חזק הוא מרגיש כל כך רועש. כל משב של רוח נשמע כסערה, כל טיפת גשם מרגישה כאילו סופה עומדת לפרוץ מעליי, כל דריכת נעל על עלה יבש נשמעת כמו אותו ילד מעצבן באוטובוס, בטיול השנתי, שאוכל את הביסלי גריל שלו בתוך האוזן שלי ונכנס לי ממש אל תוך המחשבות. ארור תהיה, למה אתה לא מאותם אנשי ה-"אני פותח בבית".

באחת מאותן הפעמים בהן ישבנו לנו (ישיבה אמיתית. לא כמו זו שסיפרתי לכם עכשיו. באיזה בית קפה או מסעדה או משהו), נשאל אחד מיושבי השולחן, "יושבי", אנחנו בהודו, בואו לא נשכח - אחד מ"נמרחי" השולחן, מתי הוא מתכנן לחזור, וכשסיפר שממש בקרוב, שאר נמרחי השולחן היו מופתעים מתשובתו, שכן, איזו סיבה בעולם יש לו לעזוב את גן העדן הזה, מלא הבטלה, החופשיות, חסר הדאגות והמחשבות הרציניות, ארוכות הטווח. תשובתו הייתה: "יש לי תוכניות גדולות יותר מהטיול הזה".

והוא צדק, כל כך צדק, אל מול כל הגבות המורמות עטורות עגילי הזהב, והפיות הפעורים המלאים בנשנוש כזה או אחר הנלחם או מתלווה לסטלה שלא פוסקת. בלי פחד, בביטחון, שלם עם עצמו, הוא נעמד (לא באמת, רק סמכותית), והוציא מפיו עשן סמיך ואחריו את המשפט ה"שערורייתי" לכאורה הזה, שבו הוא אומר: "חברים, אני עוזב את גן העדן, להילחם בחיים האמיתיים".

מחשבות גדולות מגיעות בתאי שירותים קטנים.

guy-690753_640

וכך מצאתי את עצמי, לכוד מבחירה בין ארבעה קירות, כורע בכניעה מעל בור אל מול דלת עץ שמסרבת להיסגר, עטוף בריח של צואה וגעגוע - חושב לי מחשבות גדולות. חשבתי על הארץ, על לימודים, על געגוע, על זוגיות, על לפתוח איזה עסק, על לסגור איזה פרק מהעבר. על איזה חזון, חלום, שאולי יהפוך למציאות. חשבתי מחשבות מסריחות כאלה, כמו התא שאני נמצא בו, ומחשבות נעימות, כמו ריח אישה אחרי מקלחת קרה של אוגוסט חם.

ולפעמים, גם מחשבות גדולות הן לא גדולות כמו שחושבים, לפעמים זה רק רצון לתא שירותים יותר גדול.
אני חוזר לארץ בקרוב. תוכניות גדולות מתחילות בתאי שירותים קטנים.

https://www.youtube.com/watch?v=QhlPXa6g4C8

// עידן לסר

Your email was successfully saved