אני מסתכל ימינה על הבר והיא בוהה בי במבט מאוהב, בזמן שמחבקת אותי חברה אחרת של השותפה שלי, הברמנית הפרובוקטיבית הזאת שנמנעתי מלגעת בה כשהיא ישנה איתי לילה אחד רק כי לא היה מקום לארבע בנות במיטה שבחדר הצמוד, אחרי שנשבעתי שלעולם לא אגע באחת החברות של השותפה שלי, גם כי זה מתכון לבעיות, וגם כי איפשהו אני והשותפה שלי מאוהבים בסתר, אהבה שלעולם לא תתממש בגלל העיקרון הכי חשוב לשותפות מושלמת והוא: עקרון המתח המיני.

תמיד תכניס לדירה את המועמדת היפה ביותר, אבל לעולם, אף פעם! לא משנה מה! אסור לך לגעת בה או בחברות שלה.

מתח מיני בבית זה מתכון לשותפות מושלמת. ההליכה על הקצה יוצרת אנרגיה חיובית 24/7, אף פעם אין חיכוכים על כלום, אין תלונות על כלים בכיור, על מזגן דולק, על אסלה למעלה, תמיד מחפים אחד על השנייה והכול נפתר באהבה. אבל ברגע שעושים טעות והמתח המיני מתממש הכול נדפק, לקחת מצב מושלם של אפס בעיות והפכת אותו ברגע אחד של חוסר אחריות למצב של 100 בעיות בשנייה. 

לכן למרות ש"התאורה שלה בחדר לא משהו" והיא תמיד מודדת אצלי בגדים ולפעמים מתייעצת ושואלת אם החולצה שלה שקופה, (והיא שקופה), ולמרות שבקיץ מסתובבים חצי ערומים והיא אף פעם לא עם חזייה, ולמרות ששנינו שיכורים ואוהבים אחד את השנייה, ספק אהבה רומנטית ספק אהבת חברים, ספק סתם חרמנות, ולמרות שכשאני עושה סקס בחדר היא באה להאזין מעבר לדלת, וכשהיא עושה סקס בחדר השני אני מחליש את הטלוויזיה, למרות כל זה - אסור לגעת, אסור לממש, אסור לחצות את הקו האדום הזה שממנו הכול יתדרדר לתוך תהום של מעבר דירה מאולץ.
אז אני מסתכל ימינה על הבר והיא בוהה בי במבט מאוהב, המבט התמים הזה שמתמקד לך בעיניים ולא יעזוב עד שינצח וישפיל לך את המבט בתבוסה, המבט הזה שמיוצר אי שם בגיל 13, בגיל ההתבגרות ופג תוקפו אי שם בסוף התיכון, המבט הזה שאתה לא יכול שלא להתאהב בחזרה רק כי הוא זורק אותך לאהבה הראשונה שלך מכיתה ט'.
"תכיר זאת נעמה" היא מציגה לי אותה בחצי חיבוק.
"וזה השותף של רונה" היא מציגה אותי בטון, כאילו מסמנת שאסור לגעת בי.

אז אנחנו נכנסים אליי הבייתה אחרי שלקחנו מונית של שתי דקות ביום הכי קר בשנה, כשהתירוץ שלי לחתוך מהמסיבה, זה שהתשובה עליו תקבע את סופו של הערב לחיים או למוות, זה שחמש שעות של התמסרות טוטאלית לחדירה ללב שלה עלולים להסתיים בלא כלום, השאלה הזו שבאה כמה דקות אחרי שנישקה אותי בעדינות כשאני שעון על העמוד בצד הרחבה הרחק מהשותפה שלי, שנייה אחרי שהתוודתה בפני שהיא שוקלת לעבור על החוק מספר אחת שלה במסיבות: שלא מתנשקים עם זרים.

ואני התוודיתי בפניה שאני אף פעם לא נוגע בחברות של השותפה שלי, כשכל הערב נמצא שם המתח הזה שפעם היא נעלמת ופעם היא תופסת לי את היד מתחת לענן שמפריד בין הראשים של כולם לבין קו הצפיפות הבלתי נראה שמתחתיו, אותן חמש שעות שמתנקזות לשאלה אחת שחייבת להיות מנוסחת בצורה המושלמת ובטון המושלם ובתזמון המושלם, ואין יותר מהזדמנות אחת לשאול אותה. אני מסתכל לה בעיניים ושואל בפשטות: "יאללה ג'וינט ולישון?"
אז אנחנו נכנסים אלי הבייתה ואני מושיב אותה על המחשב בזמן שאני הולך לשירותים. מבקש ממנה לבחור שיר שתוסיף לפלייליסט. היא לא יודעת שהפלייליסט כולו מורכב משירים שנבחרו על ידי כל הבחורות שלפניה, כשמדי פעם עולה למחשבות אותה הבחורה שצירפה את השיר, ולכמה שניות ספורות אותה אחת מצטרפת אל תוך אורגיית המחשבות של מחול השדים הזה שנקרא סקס. 

היא בוחרת את "איי וואנדר" של "רודריגז". אני יודע שאלוהים יושב שם למעלה וצוחק, השיר היחידי שיכול להחזיר אותי בסטירה לקרקע עכשיו כשהוא זורק אותי אל תום אהבת חיי, זאת שאני רודף אחריה כבר שנתיים בכישלון חרוץ, זאת שאם היא תתקשר ותגיד לי: "בוא מתחתנים" אני עוזב הכול, תורם את כל הכסף והרכוש שלי לצדקה ובא בריצה בגשם לכל מקום שתהיה בעולם.

אז אני קם להכין לנו ג'וינט. ערום. כמה דקות אחרי שהדופק של שנינו נרגע, רגעים ספורים מהשנייה שהיא ירדה ממני כשהיא מחייכת בתהייה למה אני נקרע מצחוק ברגע האינטימי הזה, והייתי צריך להסביר לה שאני תמיד מתגלגל מצחוק שנייה אחרי שאני גומר, וזה רפלקס צחוק בלתי נשלט של אושר טהור, כש-10 שירים קודם לכן, עוד לפני שהורידה את הבגדים, בעודי שוכב בין רגליה, מסיט את המבט מעיניה הכחולות לעבר קצות רגליה המיושרות בפישוק מושלם והיא מספרת לי בעצבות שפעם היא הייתה רקדנית בלט מוכשרת עד אשר נפצעה בברך, ועכשיו היא רק מעבירה שיעורי בלט לילדות.
אז אני קם להכין לנו ג'וינט, ערום, מתחת למנורת השולחן העמומה שליד המחשב, מביא את המאפרה למיטה, מדליק את הג'וינט ומעביר לה.
וואו! איך גיליתי את זה רק עכשיו?! הג'וינט שאחרי הסקס מנצח בנוק-אאוט מהיר את הג'וינט שלפני הסקס. זה הדבר הכי טוב שקרה לשיחת האפטר סקס מאז המצאת הכפיות. 

אני כל כך אוהב אותה, היא עוד יותר יפה מאשר קודם. אנחנו מתגלגלים מצחוק תוך כדי נגיעות אקראיות כאילו אנחנו מכירים כבר 30 שנה. אני מחבק אותה ומלטף אותה בכל הגוף, היא כל כך נעימה, היא כל כך מצחיקה, היא כל כך חכמה, בא לי שהרגע לא יגמר, התמכרתי אליה, אני לא יכול בלעדיה, הלוואי שלא תעזוב לעולם.

אני מתעורר בבוקר והיד שלה על החזה שלי, והיא מחייכת מתוך שינה. חשבתי שהתופעה הזו היא פרי דמיונם של תסריטאים הוליוודיים שעובדים בלמכור לנו אשליות. 
אני עוצם את עיניי ומנסה להשתלב לה לחלום. היא מעירה אותי כעבור שעה כשהיא כבר לבושה ומחזיקה את התיק ביד.

היא מנשקת אותי על השפתיים. אני אומר לה בקול של בוקר שאני אוהב אותה. אני רואה לה בעיניים שזו פעם אחרונה שאני רואה אותה. היא עונה בחיוך: "גם אני אוהבת אותך. להתראות בעוד שנה כשאחזור מאוסטרליה".

// עמית לדור
לעוד עמית >>

Your email was successfully saved