פרק ראשון: השכנה מקומה אחת
אני מתנגב בזריזות עם רגשות אשם, שמא לא שמעתי את הצלצולים הקודמים, וממתי בכלל אני נועל את הדלת? ומי בכלל מצלצל אצלי בבית? וכמה זמן הוא עומד שם? צועק "רק רגע" ורץ לדלת תוך כדי ליפוף מרושל של המגבת, פותח אותה בדחיפות ונעמד מופתע אל מול היצור הבלונדיני גופייה לבנה ג'ינס קצר המדהים הזה שעומד שם מולי.
"היי אני יאנה השכנה החדשה מקומה אחת" היא מוסיפה חיוך נבוך "יש לך במקרה מפתח שבדי?"
מה?! יש שכנה חדשה? והיא הרגע ביקשה ממני את ה-קלישאה: מפתח שבדי, בזמן שאני חצי ערום?! מי כתב את התסריט הלא אמין הזה?! אני מחפש איזה צלם או חבר שמתחבא מאחוריה, ואני מבין מפניה התמימות שהיא באמת צריכה ספציפית מפתח שבדי, ושלדעתה זו שאלה לגיטימית לשאול שָכֵן שהרגע הכרת כשהוא ערום עם מגבת בלבד מסביב לישבנו. 

אני מסדר בחפוז את השיער הרטוב, כשאני מעבה את קולי בחצי טון ועונה בנונשלנט כאילו הסיטואציה לגמרי הגיונית: "היי, האמת שכן, שנייה אני אשים על עצמי משהו ובא". אני נכנס לחדר וזורק על עצמי לא משנה מה במהירות, בזמן שאני מודה לסבא שהוריש לי את ערכת הכלים הפרוביזורית הזו כשסופסוף היא מגשימה את היעוד האמתי שלה. אני נכנס לביתה לא יודע למה באמת לצפות, הראש מפליג רחוק, והיא פתאום סוגרת את דלת המקלחת מאחורינו! WTF?! "השותפה שלי ישנה" היא לוחשת בחוסר אמינות. אני מוציא את המפתח שבדי מארגז הכלים, מגולל את הגלגלת הקטנה באיטיות מרשימה, לוקח נשימה עמוקה, ממתין שניות ספורות כדי לתת לרגע להתהוות ולהפוך לפנטזיה הזו פרי דמיונם של תסריטאים הוליוודיים שמקבלים כסף כדי למכור לנו אשליות, והנה... זה... בדיוק... עומד... לקרות... ו... 
צינור האמבטיה החדש שלה הותקן בהצלחה. היא מודה לי מאוד ואני נעלם אל אפלת חדר המדרגות עם פרצוף מבולבל.
//
ככל שעבר הזמן יאנה העלתה את מינון הביקורים שלה בפתח דלתי, כשהיא בכל פעם מעלה בקשות מוזרות נוספות, כאילו אני היחיד בעולם שיודע לפתור את הבעיות הקטנות של היומיום. ואז יום אחד זה קרה: 
"איפה אתה? אני חוזרת מחתונה ומשעמם לי". 
היא התיישבה עם השמלה השחורה עם המחשוף העמוק ונעלי העקב שלה על הספה, נשענת על ידה הימנית, כשבשנייה היא משחקת בשיערה, ומחייכת. אף אחד לא יודע את זה, אבל ליאנה יש חיוך סודי שהיא משתמשת בו רק בשביל סקס.
פרק 2: האורגזמה של יאנה
כבר שנתיים, מאז אותה חזרה מחתונה, שאני ויאנה באון ואוף של מערכת יחסים מוזרה מבוססת פתרון בעיות זניחות, ידידות, וסקס. העניין הוא שלא משנה איך וכמה עשינו את זה, יאנה אף פעם לא גמרה.
המרדף אחרי פיצוח אלגוריתם חומת האש של המח של יאנה הפך להרפתקה סבוכת מכשולים. מה לא ניסיתי. כל סוגי הסחות הדעת האפשריים, ובכל פעם שהרגשתי שאני כמעט שם, משהו היה חסר. ידעתי שיש בעיה בסנכרון, בתזמון, במינון, בניגון, בגיוון, משהו שם לא הרמוני. זה היה חייב להיות מדויק אחרת זה לא יעבוד לעולם. ואז יום אחד זה קרה, ממש במקרה, כמעט כמו שגילו את הפניצילין: כוס אחת של וודקה טוניק עם לימון, חצי ג'וינט סאטיבה למון הייז, שליש בן אנד ג'ריז פאדג' ניו יורק, המוזיקה על קלאסיקות פופ מהאייטיז, ווליום על 25, תאורה על טלוויזיה בלבד, והכל לאט לאט מתחבר מבלי ששמתי לב בכלל, עד שלפתע הופיע בקולה טון שלא שמעתי קודם לכן, מן חוסר אכפתיות על איזה סולם היא מנגנת, כאילו זה יוצא לה מהלב עם הִתְכָּוְונות אמתית אותנטית מרגשת. הפסקות הנשימה שלה התארכו יותר ויותר, כשמאחורינו שנתיים של ניסויים כמעט קליניים, והכל פתאום גדֵל ומתחבר ומתעצם לכדי הסופה המושלמת, והנה... זה... בדיוק... עומד... לקרות...  ו...  זאת הפעם הראשונה שיאנה פאקינג גומרת! הגב שלי נחרץ מציפורניה כמו דג מפולט, כשאני בולם את זעקת הכאב עם פניי בתוך הכרית בזמן שהאדמה רועדת מתחתינו לכמה שניות ארוכות, ועל פניה נמרח חיוך מופתע חצי צוחקת חצי בוכה. נשכבים על הגב, הלב נרגע. ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי.

פרק שלישי: הצד האחר
תדירות הביקורים של יאנה מאותו היום הפכה ממש ליומיומית, אבל דבר מאוד משונה קרה בעקבות אותו ערב. החיוך הסודי הכל כך מיוחד שלה נעלם, ובמקומו הופיע חיוך חברי אגבי יומיומי אוהב ביחד עם מבט של חבר שבא לשחק איתך פלייסטיישן. משהו שם השתנה, כאילו בלי ידיעה נגענו בכפתור האיפוס והתחלנו את הכול מההתחלה. כאילו כל זה לא היה אמור לקרות, חצינו את הקו, הפרנו את הסטטוס קוו, סובבנו את המחוג למקסימום עצמה שפתח שער ששאב אותה למימד מקביל. כאילו הגוף שלה נמצא פה על הספה אבל התשוקה שלה נכלאה באפסייד-דאון, בצד האחר, האפל, זה שכמעט בלתי אפשרי לחזור ממנו: הפרנד-זואון. אני ויאנה החדשה, אם זאת באמת היא שנמצאת כאן לידי, התפרקנו לאלף חתיכות והורכבנו בחזרה כשאנחנו רק ידידים.

מידי פעם אני מזהה סימנים מיאנה ההיא שמנסה לתקשר איתי ולסמן לי דברים, אבל עדיין לא הצלחתי לחבר את כל הרמזים: 450, חמנייה, קשת בענן, שלוש ימינה, ארבע שמאלה, 450. אני חייב לחלץ אותה משם. 
אל תדאגי יפה שלי, אם את שומעת אותי שם בצד האחר, תדעי שאני בא. אני מגיע לחלץ אותך, אם רק אצליח להבין איך לעזאזל זה קרה...

// עמית לדור

Your email was successfully saved