למה כל כך קשה לעשות סקס במאה אחוז צלילות? 
לפעמים נראה שאנחנו, בני האדם הצלולים, לא מסוגלים להתרכז מספיק בכדי להיות כל כולנו אין-טו-איט, כאילו בתוכנו קיימות שתי ישויות מנוגדות, האחת חיה שרק רוצה להתרבות ולהעביר את הגנים הלאה, והשנייה בת אנוש שמקבלת את האורגזמות שלה מפידבקים חברתיים נאורים. 

למה בתחום האפור בין החיה לבן אנוש המח שלנו נכנס למחשבות יתר וקונפליקטים מעיקים, עד שבמקום לנסות להגביר את רמת הריכוז ולתת לאחת מהן לנצח, יותר קל לנו להוריד אותה מתחת לרף שבו שום דבר כבר לא משנה, כאילו החיה שבנו מנסה לעשות מניפולציה על הבן אנוש שבנו, מבלי שהבן אנוש שבנו הצליח למנוע את זה מלכתחילה, כאילו לרגע הם משתפים פעולה מרצון.

בהתחלה חשבתי שזה את הנוחות שלהן שאני צריך לקיים, כי נשים, כך רצה אלוהים, חושבות הרבה יותר מגברים ברגעים שכאלה, כמעט כמו נער מתגבר בלי ריטלין שצופה בחי בלילה עם נדב בורשטיין וכל מה שהוא מצליח לחשוב עליו זה מה זה לעזאזל המבטא המוזר הזה. אבל ככל שעבר הזמן התמכרתי בעצמי לנוחות יתר הזו, לנסיעה במונית לימוזינה הממוזגת הזו שלוקחת אותי לכל מקום שאבקש, עד שאני כבר לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הלכתי ברגל.

על ארבעה סוגים של אספקיזם עומד העולם.
הפייפוביט, הנדיר, וההורס תאי מח לטווח ארוך ביותר הוא ה-MDMA. האסקפיזם המושלם. לפעמים אני לא מבין למה האמ.די לא חוקי לזוגות נשואים, מן מרשם שמקבלים פעם בחצי שנה מהפסיכיאטר או אפילו מהרב, כששנייה לפני שמתגרשים, הוא שולף את הגביש הקסום ומבקש מהם לבוא ביום למחרת לחתום על הגירושין כשאף אחד לא באמת חוזר ביום שאחרי. 

האמ.די ממקסם ביעילות את כל מה שנחוץ לקיום יחסי מין טהורים, הוא מנטרל בפינצטה 100% מהרעשים המסיחים, כשבראשם, המעיק מכולם: השיפוטיות. השיפוטיות שלך ממנה, ויותר חשוב, השיפוטיות שלך מעצמך. מדהים איך זה כל מה שצריך כדי לקיים אהבה. כאילו שהאהבה מתקיימת בריק שנוצר בהעדר השיפוטיות כשהנוסחה הכל כך סודית של אהבה, מתגלה כנוסחה הפשוטה בעולם. חוסר שיפוטיות. או MDMA.

האסקפיזם השני והפחות חביב, כשמדובר בסקס, ובטח שבאהבה - הקוקאין. 
הקוק הוא ההפך המושלם מסם האהבה, הוא מתרכז מ 100% אהבה עצמית, מה שמותיר לך מינימום אהבה לתת לצד השני. מן סקס שמבוסס על ריחוק, כמו צפייה בפורנו, כמו לאונן רק במקום עם היד, עם בן אדם אחר, כמו להסתכל על מישהו אחר מזיין מישהי עם הזין שלך, כל כך רחוק עד שלפעמים האיבר שם למטה מסרב לתפקד, וברגע אחד של הארה סקסקוקטואלית אתה מבין שאולי נותרו בך שרידי רומנטיקה אי שם בעליות החלודות של הלב, ושריחוק הוא לא מה שאתה צריך ברגע האמת.

האסקפיזם השלישי והכמעט הכי נפוץ – המריחואנה, או בכינוייה הרבים: העשן המתוק, המטשטש מכאובים, המזמן אלים, הגרין סקרין, ה-420, המרי ג'יין, הפרח נתתי לנורית, הנו וומן נו קריי, הד"ר ברוס באנר, או בכינוי המועדף על אבי האגרונום – הוויד.

את ההשפעה של הוויד על חדר השינה הבנתי באמת רק בחדר השירותים, כשלרגע אחד ארוך אתה שואל את עצמך תוך כדי בהייה בקשת הפיפי שפוגשת את המרווח בין המים לאסלה במן צליל מונוטוני שכזה: "פאק כמה זמן אני כבר משתין?!" הרגע המופלא הזה ששני חצאי המח שלך זזים מעלה אחת אחד כנגד השני, כשהפין שהיה דרוך כל השנים הללו פתאום קופץ למקומו המיועד ונולדת תובנה חדשה שהופכת אותך לאדם מודע יותר לתחושות שלו מעתה ואילך: "כל פעולה מרגישה ארוכה הרבה יותר... או וואו..." ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על העצבים הרגישים שבאיברי הרבייה שחשים באירוך מענג את המגע שאליו הם נועדו להגיע מיום היווצרם.

המלכוד היחיד בוויד הוא שלפעמים הוא עלול להוציא לך את החשק מלכתחילה ושום דבר לא מתחיל להתהוות, וזו הסיבה שנהוג לערבב אותו עם האסקפיזם הנפוץ והאהוב ביותר על האנושות – האלכוהול.

הקסם המיוחד של האלכוהול טמון בהעצמה מוגזמת של הרומנטיקה. הרומנטיקה, שהיא ההשתוקקות, בה כל אחד מבטא בדרכו המטורפת את מסעו אל עבר גחמת ליבו, כשכל משאבי העולם הזמינים לך לגיטימיים, וגודל ההקרבה בתיאום מדהים עם כמות האלכוהול, גוערים בך ללכת עד הסוף ולממש את אהבתך כנגד כל פחדי העולם, ואז כשהבלון המתוח הזה של התשוקה פוגש במינון המדוייק את הוויד אתה מרחף בענן נעים של חרמנות מתמשכת עד העונג שקרב במהירות איטית ונעימה, במן סנכרון מושלם בין הגבר והאישה, כאילו כל האנושות עד היום עשתה סקס בצורה לא נכונה ורק בדורנו אנחנו זוכים לפריבילגיה הזו לחוות מין בשילוב כל כך מדויק.

אבל למה צריך אסקפיזם בשביל סקס? ולמה רוב הזוגות לא מסטולים 100% מהפעמים כשזה קורה? הייתכן שאהבה היא אסקפיזם? הייתכן שאהבה באופן קלישאתי היא באמת סם? והאם כשנגמר לך מסם האהבה חוזרים לאסקפיזם המוכר?

אולי לא צריך אספקיזם בשביל סקס, אולי זה רק הדור הדפוק שלנו שצריך אסקפיזם בשביל סקס, אולי התמכרנו לרעיון ואנחנו לא יודעים איך לצאת ממנו, אולי השילוב הזה מעוות לנו את שיקול הדעת, כאילו המח והלב שלנו במקור תוכננו לעבור סקס עם קמצוץ של אי נוחות רק כדי להתעצב ולהיבנות בכדי להגיע להארה הגדולה מכולם, טרו-לאב-פוראבר. 

אולי קיום רגע כל כך אינטימי בו האחת אשכרה מאפשרת לך להיכנס לתוך גופה, כשבנקודת החיבור גנים של כל צד שואפים להתחבר יחדיו כדי לייצר חיים חדשים בדיוק כשהפגיעות נמצאת בשיאה ופילטר השיפוטיות מתמוסס ברגע אחד של הארה כששניכם רואים את העולם בכזו בהירות, כזו שמעולם לא ראיתם אותו לפני כן, אולי אז ורק אז נוצרת האהבה, אותה אהבה שקהות החושים מונעת ממנה להתקיים. 

אולי שימוש באסקפיזם לאורך זמן הוא הסיבה מדוע אנחנו מטילים ספק בקיום רעיון יפה שכזה, כאילו משכנעים את עצמנו שזה עניין של דור, וככה זה האבולוציה של הרומנטיקה, הברירה הטבעית שמכחידה את המונוגמיה ומקדמת אותנו שורדים יותר אל עבר העתיד, או שאולי בעצם היא מובילה אותנו, הדור שלנו, דרך מאורת הארנב, אל עבר הכחדה.
פאק...
אני צריך אהבה.

// עמית לדור

Your email was successfully saved