התיישבתי על הקצה של ההר, עם הרגליים מעל המים ונתתי לרוח להיכנס לי לעצמות. קריר עכשיו, תחילת דצמבר, אבל זה הרגיש כמו בלון חמצן שממלא לי את הריאות. כאילו לא נשמתי מלא זמן, וזאת טיפת האוויר הראשונה שאני מכניסה.
הרגשתי שהכיסים שלי כבר ממש מכבידים עלי, אז התחלתי להוציא דברים ולזרוק אותם למטה למים. את כל מה שישב לי בפנים ומעמיס עלי כבר שנים. את הפחדים האלה, שאני לא מספיק טובה. שאני כל הזמן צריכה להוכיח את עצמי בשביל להיות ראויה לאהבה.
את הכאב הזה שלא עוזב אותי. את האכזבות מאנשים שהאמנתי בהם, את החומות האלו שבניתי אחרי שהם עזבו.

זרקתי אחד אחרי השני אנשים שעוד נצמדו אלי והפריעו לי להמשיך ללכת. כמו מאה טון על הרגליים שלי. לא שמתי לב עד עכשיו כמה איטית היתה ההליכה שלי, עד שלא העפתי ממני את המשקולות.
את הכישלונות, ההצלחות, הכמעטים והבכלל לא. אחד אחרי השני ראיתי אותם נופלים למטה ונעלמים. מתעופפים להם  כמו עלים שנושרים. כאילו כל מה שהם רצו בסך הכל זה איזה נענוע טוב והם כבר יפלו לבד. כאילו שהם כבר היו מתים להתנתק ממני.

ישבתי על הקצה של ההר, קלילה מאי פעם. כל מה שרציתי זה לקום, לאסוף את עצמי ולהמשיך ללכת.
אבל הנוף הזה הרגיע אותי משום מה. השקט, הרחש של הגלים, הרוח המטורפת הזאת שנכנסת לי לוורידים. לראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי שאני שוב אני. שאני יכולה להיות אני, וזה ממש בסדר. שאני לא צריכה את כל הפתקים, החוקים והשמות האלה שהחבאתי בכיסים. שאני יכולה לבד, בלי שליפים.

ישבתי על קצה ההר והוא התיישב לידי כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. הסתכלתי עליו מידי פעם בזווית של העין. בודקת בזהירות אם הוא עדיין שם. מזמן כבר שאף אחד לא יישב לידי ככה בשקט כל כך הרבה זמן. כמה שלא רציתי שהוא יתיישב שם, ככה אני לא רוצה שהוא יקום. מדהים איך בן אדם יכול לא להגיד כלום, אבל להגיד כל כך הרבה. 

החום שלו החליף את הקור שעטף אותי. כאילו שמש ענקית התיישבה לידי, מסנוורת אותי ומסרבת להיעלם. חשבתי שזה יפריע לי, שזה יסיט אותי מהדרך, שזה יעצבן אותי שהוא לוקח לי את החמצן, אבל זה לא. עד כמה שניסיתי לא להתמסר ולחפש לעצמי צל, הוא המשיך להאיר וזה היה לי נעים ואמיתי וטבעי.

העיניים שלו התמזגו עם הגוון הכחול של הים, שכמעט והתבלבלתי ביניהם, מתחילה לתהות מי מהם היה כאן קודם.
"אני מפחדת ליפול", אמרתי בלחש, אחרי שעות של שקט. כאילו שמרתי את זה שנים בבטן ועכשיו ששחררתי את זה לעולם זה כבר לא רק שלי. זה גם שלו. 

הוא לא שמע. הוא והמים כבר מזמן הפכו לבן אדם אחד. ואני, יושבת מסתכלת מלמעלה מהקצה של ההר.


נעמדתי כדי ללכת, אבל הסחרחורת מהישיבה גרמה לי לאבד שיווי משקל וכמעט וליפול. שחררתי אנחת רווחה, כי אין מצב שאני נופלת שוב. אין מצב שאני חווה את הכאב החזק הזה בשנייה שאני נופלת למים, שאני מוותרת, נכנעת ומתמסרת. הייתי שם. אני יודעת כמה זה כואב.

לא יודעת כמה זמן עבר, אבל כשהסתכלתי למטה הוא עדיין היה שם. צף במים כאילו הוא חי שם מאז ומעולם. רציתי לקפוץ, באמת שרציתי. להרגיש את הקור המקפיא של המים, שאחרי השניות הראשונות מתפשט לחום. רציתי להתנקות מכל החרא הזה, מהדרך הזאת, מהבגדים האלה, מהלכלוך שצברתי עם השנים. 

קמתי בזהירות ונעמדתי על הקצה של ההר. 
ולמרות שזה היה רחוק, למרות שפחדתי, למרות כל הסיכונים ולמרות שידעתי שיכול להיות לזה מחיר. 
לקחתי נשימה עמוקה, הטתי את הגוף קדימה והרמתי את הרגל באוויר.  


//ענת ליבנה.

 

Your email was successfully saved