הלוואי והייתי יכולה להשאיל לב ליום אחד, רק עד מחר.  כזה שלא מפחד להישבר, או בכלל שלא נשבר אף פעם אז הוא לא מכיר את ההרגשה. לב חזק, שלא מפחד מכלום. כזה שלא נותן לשום דבר להיכנס פנימה. לב כזה שמקשיב לראש, אבל שיודע לקחת סיכונים. שמקבל החלטות, שחי עם ההשלכות.

אם היה לי לב אחר, אפילו רק ללילה, הייתי יכולה לשלוח לך הודעה או לענות לך כשאתה שולח. הייתי יכולה לשבת איתך שוב באמצע הלילה בגינה ולדבר על החיים. לא היתה לי בעיה להסתכל על העיניים הכחולות שלך, הן לא היו מהפנטות אותי. 

הייתי יכולה להיות שלך רק לאותו יום, בלי לפחד ממה יהיה מחר. הייתי מספרת לך הכל. מדברת עלי, על השדים והפחדים שלי, על איך שאני מרגישה. הייתי פותחת הכל, כי מה אכפת לי. מחר אני ממילא לא ארגיש כלום.



הייתי יכולה להתמסר כשאתה מחבק אותי או כשאתה קורא לי מאמי. לא הייתי בוחנת כל צעד שלך וחושבת אלף פעם לפני שאני מתקרבת שוב. הייתי יכולה לצחוק מהבדיחות שלך ולהתרגש מהסיפורים שלך. הייתי יכולה לשתות כמה שבא לי, כי לא יהיה לי האנגובר בבוקר. להעמיס זיכרונות כי הם לא יכבידו עלי בבוקר.

אם היה לי לב אחר, הוא גם היה מאמין לך. הוא לא היה מצולק וחבול, הוא היה חדש בלי שריטה אחת, ישר מהניילונים. לא אכפת לו להפסיד אותך כי אין לו מושג מה הוא ירוויח. כזה שהכל חולף לידו בזמן שהוא מנופף לזה לשלום. שלא זוכר כלום, ששוכח אחרי דקה.

לא הייתי מבזבזת זמן על בכי, כי הוא לא מכיר את ההרגשה. לא היה לי כאב או בכלל רגש. הוא לא היה דופק ככה במהירות כשאתה לידי, בכלל לא היית שומע אותו. לא מתלהם או פזיז, לב שקול כזה עם פאסון.

עם לב אחר לא הייתי צריכה לשמוע שירים עצובים שמזכירים לי אותך, או לספר לחברות שלי איך אכזבת אותי שוב. פשוט הייתי לוקחת מחק ומתחילה למחוק את הלוח. מתחילה מחדש, בלי שתשאיר אפילו סימן. לא הייתי צריכה לנקות ולסדר אותו בבוקר למחרת, לא הייתי צריכה להוציא אותו לחופשה ארוכה בשביל להירגע.


אבל יש לי לב אחד. אותו אחד שנסדק לפני הרבה שנים ומאז נוספו לו עוד כמה שריטות. חלקן כבר הגלידו וחלקן עוד בתהליך. בכל מקרה, מה שלא יהיה, הן השאירו סימן.

אבל יש בו משהו בלב שלי. הוא נושא את הפציעות האלה כמו דרגות. יש לו קמטים של ניסיון ובגרות. הוא אמיץ ולוקח כל פעם את הסיכון מחדש, כשהוא יודע שיש סיכוי גדול שמחר תתווסף לו עוד איזה צלקת קטנה. אבל זה מגניב כי זאת תזכורת תמידית למה שהוא עבר, לכל מלחמה. לא משנה או הוא ניצח או הפסיד. אבל הוא נלחם.

אני אשאר עם הלב שלי לבינתיים. הגעתי איתו עד לכאן ויש לנו ביחד עוד דרך די ארוכה. 
אולי הייתי יכולה לאהוב אותך עם לב של מישהו אחר. אבל זה הלב שיש לי, ואם הוא לא נותן לי להכניס אותך שוב, כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר.

//ענת ליבנה.





 

Your email was successfully saved