הרמתי את עצמי מהמיטה והתלבשתי. אני שונאת לצאת באמצע השבוע אבל זה אירוע חובה. כבר התחלתי לספור לאחור כמה זמן אני עוד צריכה להישאר, כשהוא ניגש והתחיל לדבר איתי. לא הייתי במצב רוח, אבל אני סאקרית של עיניים כחולות. בכלל, אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שמישהו פשוט ניגש לדבר איתי. לא באפליקציה, לא הודעה במסנג'ר, לא וואסטפ. פשוט ניגש, ככה, בלי בושה.

תוך כדי השיחה, כשאני בוהה בעיניים הכחולות שלו, אני מתחילה להבין שמשהו כאן לא הגיוני. הסיפורים של "לא רציתי לצאת מהבית ופתאום הכרתי את אהבת חיי" עשו לי בחילה מאז ומעולם, במיוחד כי אני יודעת שזה לא ככה באמת של החיים. דווקא הערב, שבו לא הייתי יוצאת אלא אם לא היתה לי ברירה, כאן אני אכיר את אהבת חיי. כן, כי ככה זה עובד בחיים.

"אז בן כמה אתה", שאלתי. בוא נמצא כבר את ההוכחה לכך שסינדרלה סתם מכרה לנו לוקשים. 
"24", הוא ענה בחיוך. לרגע רציתי להעמיד פנים שלא שמעתי את זה. נשבעת שכבר כמעט נפלתי בפח. שגם אני, בת 33, הציניקנית הכי גדולה, אחרי שנים של רווקות, משחקים ובחורים, מאמינה שאולי יש כזה דבר סוף מהאגדות.



אולי הוא בוגר לגילו, ניסיתי לשכנע את עצמי. בטח כבר יש לו עבודה רצינית והוא מהבחורים האלה שבגיל צעיר עובדים קשה ומלאים באמביציה. הוא גם בטח יצא מהבית וכבר גר בדירה בתל אביב. 

הסתבר שהוא לא. הוא בחור בן 24 טיפוסי, אבל הוא מקסים ועוד יש בו משהו תמים - בלי צלקות, ועם עיניים שמסגירות דרך שהוא עבר. בלי דעות קדומות או ציניות. פשוט בחור שראה בחורה שמצאה חן בעיניו וניגש לדבר איתה. כל כך פשוט עבורו ויחד עם זאת כל כך מסובך עבורי.

למחרת הוא מצא אותי בפייסבוק ושלח לי הודעה. התעקש שאתן לו צ'אנס לדייט אחד, אז ניסיתי למצוא דרך להסביר לו למה אין לדבר הזה שום סיכוי. שעל אף שלו אין מה להפסיד, לי יש די הרבה. בעיקר זמן.

"אני קצת קצרה בזמנים", אמרתי לו. "אם היום אני יוצאת עם מישהו, אני מצפה תוך זמן קצר לטבעת או הצהרת כוונות כלשהי. אין לי זמן למישהו שצריך להיסגר על החיים שלו, אני צריכה שורה תחתונה."
לא היה אכפת לי לחשוף בפניו את האמת. את מה שאני לכאורה מחפשת בגבר ולאן אני רוצה שזה יוביל. אם הייתי מעוניינת בו לא הייתי מעיזה להוציא משפט כזה מהפה, אלא אם כן רציתי לא לראות אותו יותר.

via GIPHY


גם הוא בחר להגיד לי את האמת. "אל תצאי עם מישהו כדי לקבל טבעת עוד חצי שנה". הוא אמר. "תצאי עם מישהו שירגש אותך ויאהב אותך לא משנה מה את עושה ובן כמה הוא או את. אל תיכנעי לחברה שמכתיבה לנו זמנים. אם את מוצאת מישהו כזה פשוט תאהבי. בלי לוח זמנים". זה היה כמו חץ בתוך הלב. 

הבנתי שאני רודפת אחרי משהו שהחברה מצפה ממני להשיג. לסמן איזה וי או לסגור איזה מעגל, להוכיח לאנשים ש"הנה, הכל בסדר איתי". גם אני לובשת שמלה לבנה, מזמינה מאות אנשים לאירוע ומשנה סטטוס בפייסבוק.

אני לא חלילה מזלזלת, אבל אני לא חושבת שזה מה שאני באמת רוצה. אני לא באמת רוצה טבעת עוד חצי שנה, או בכלל. אני לא רוצה להחליט עכשיו. אני רוצה מישהו שאני אהיה הכי יפה בעיניו. שאראה את ההשתקפות שלי דרך העיניים שלו ולראשונה אני אוהב את מה שאני רואה. שנאהב אחד את השנייה לא על אף המגרעות, אלא בזכותם. שתהיה לנו את הפינה שלנו בסוף היום. שנתרכז בשנינו, במה שבאמת חשוב. בלי לוח זמנים, בלי סטופר. בלי אישור מהסביבה עם איזה תוקף או תעודה. זה כל מה שאני צריכה. 

פשוט שני אנשים ואהבה. 
מה שבטוח, אני לא אשכח איפה שמעתי את זה פעם ראשונה.

//ענת ליבנה.

Your email was successfully saved