כשהגענו לראשונה לדירה בשדרות מקגאוון הסכמנו שנתמקם, נתאקלם ולאחר כמה ימים נקנה או נשכיר רכב ונצא מיד לטייל. ״לא באים לשרוף את הזמן״. רציתי לחוות, לראות את אותם מקומות פראיים שרואים רק בסרטים וקוראים בספרים. אך במקום שבו חשש בטחוני הוא משהו ששומעים עליו רק בחדשות ממדינה אחרת, מצאתי את עצמי יושב בדירה עשויה עץ וגבס, בהיתי בסנאי מקומי מנשנש אגוז על העץ שבחצר ולמדתי את השיעור הראשון שלי באוסטרליה: ״תישען אחורה ותירגע״.

בהתחלה הרגיעה היא פיזית, מאולצת במידה. אתה יושב, מהנהן ומעכל. בפנים הישראליות מבעבעת. המוח בורח באופן לא מודע למוכר והידוע. אנחנו הישראלים מורגלים לקצב גבוה ומתח. מאוד מהר אתה לומד שאפשר גם אחרת. עם ההבנה הזו החלטתי שלא להחליט. יושב בסלון הדירה, מתחיל להכיר עולם שלם של חופש מסקרן במיוחד. לא שייק קוקוס ומסאז׳ ברגליים, חופש אחר, פנימי. חברים אחרי יום עבודה באים לבקר ואני זר במקום, לפני מציאות ורודה במיוחד מתגלה, מפתיעה. מה ככה? אחרי יום עבודה? ומה עם מחר? ״למחר נדאג מחר״ עונה לי מקהלת חברים מאושרת במיוחד בסיטואציה ממוצעת למדי. היכולת להיות מאושר גם ברגע שגרתי הדהימה אותי. והתמכרתי.
אחרי חודשיים פלוס מינוס טשטוש קל בזיכרון, מחליטים לצאת לדרך.

מזרון מתנפח, מיכל דלק ספייר, צמיג לשעת חירום, קצת בגדים ושני ליטר אדרנלין מתפוצץ בגוף. הכל היה ארוז ומסודר בקפדנות כמעט צבאית בתוך הוואן וינטאג׳ שרכשנו מסוחר מקומי רק שבוע קודם לכן. השנה הייתה 2006 והוואן הייתה כבר אז בשלהיי העשור השני לחייה. לא ילדה, לא צעירה וסקסית כמו פעם, אבל בהחלט מביאה את ניסיון חייה לכביש. במקרה הזה היה לה תפקיד כפול, לסחוב את עצמה כמה אלפי קילומטרים טובים ויתרה מכך, לסחוב אותנו, ילדים בהחלט. עם כיוון כללי בראש ומפה אמיתית מנייר בעידן שלפני האייפון, אנחנו מוכנים למסע אל המדבר האוסטרלי.

בדרכנו לצאת מהעיר הגדולה אל הלא ידוע, החלטנו להיפרד מחברים שהפכו משפחה במרחק 12,000 ק״מ מהבית. לא בטוח מדוע הייתה הפרידה כל כך מרגשת אבל היא הייתה. אולי מהחשש והדאגה שמא יקרה משהו, אולי מעודף האדרנלין שהדיף מאיתנו כמו זיעה שנדמה וניתן היה לנגב. בתחנה האחרונה לפני שהתחברנו להיי וואיי שייקח אותנו רחוק, ליצן החבורה הרגיש צורך לקבע את מעמדו, שוב. הוא חשב שיהיה מצחיק לקחת איתנו לטיול דגל של חברת תיווך מקומית שערכה ״בית פתוח״ בבניין שבו ביקרנו חבר. כך מצאנו את עצמנו מחזיקים דגל של 2X2 ורצים בצחוק גדול לוואן הותיקה שלנו. כשתחושת ילדותיות פוגשת חופש אמיתי קורה האושר הטהור ביותר. הצחוק המתגלגל בוואן הדוהרת מהבניין כאילו חומקת מהחוק, נקטע מוקדם מהצפוי.

״אתם לא נורמלים! מה אתם דפוקים? גנבתם להם את הדגל?? יש פה איזה אוסטרלי שרוצה להזמין לי משטרה! תחזירו את זה עכשיו, לא מעניין אותי איפה אתם״ למזלנו זה רק אוסטרליה וכשחזרנו בבושת פנים עם דגל מקופל שלא ברור מה הייתה מטרת גניבתו, זה הסתכם בחיוך וקריאת ״אול גוד״ מצד המתווך. ״הם ילדים טובים בסך הכל״ סינגר עלינו החבר תוך שליחת מבט רצחני.

אחד החברים שהיה מעט לפנינו ביבשת הקנגורו והתרגל לנהיגה הבריטית המתחכמת, התנדב לנהוג את נהיגת הבכורה ושלח את האחרים לבהות בנוף הנסיעה. לאחר שניגבתי את שאריות האדרנלין, נזכרתי בשיעור הראשון שלי באוסטרליה, נשענתי אחורה, חייכתי ונתתי כיף לשותפה שלי למסע. נעים מאוד, אופוריה.

// ערן בן יהושע

Your email was successfully saved