פותח את העיניים לצלילי מנגינת פלאפון שמשום מה הרגישה לי מתאימה להתעוררות. כנראה שכשמדובר בשעון מעורר, תמיד תצא מפסיד. בדפדוף בסטוריז מתוך המיטה, עם פנים מעוכות על זרוע ימין ותנוחת צוואר שיש סיכוי גדול שלא אצא ממנה בשלום, אני רואה אמא בטיול בוקר לבושה בטייץ ממותג ואח צעיר של חבר שבדיוק סיים אימון טי אר אקס. לא קונה את זה. אפילו ביום טוב, כשנפתחות העיניים, תמיד רוצים לישון עוד. כמה רגעים בהם נדמה לך שעכשיו היית מוכן למכור בן משפחה מקרבה שנייה אם בתמורה הייתה ניתנת לך עוד רבע שעת שינה נוספת.

לאחר מבט זריז במזג האוויר הצפוי, לפתע נאחז תדהמה. זה היום. ההכנות שעשיתי בחודשיים האחרונים תוך מלמול פנימי ״לא לשכוח, לא לשכוח״ התבררו כלא יעילות. גל חום חרדתי תוקף והרצת הלו״ז הצפוי בראש תופסת תאוצה, הכל במחשבה כיצד ניתן להציל את המצב. בסדר, כבר לא ילדים, מעמיסים שנת נישואין נוספת על הכתף, אוהבים אחד את השני כמו שאנחנו ובלה בלה, אבל יש קווים אדומים. במקרה הזה אפילו אין ויכוח לגבי חומרת המחדל והדרך היחידה לפתרון עדיין לא ידועה, לפחות לא לי. פגישות כל הבוקר, מצגת ללקוח בצהריים, קפה קטן וכבר צריך לאסוף את הילד מהגן. מדהים איך החיים מתנקזים כמו מתוך משפך לכמה שעות בודדות כל יום בהן אתה באמת אדון לעצמך. בכל אופן, כבר מצחצח שיניים, בוהה במראה ומבין שחייב להימצא פתרון. נזכר שבערב הזמנו מקומות במסעדה סמי-יוקרתית.

ככל שאני מתעורר, חלונות הזמן האפשריים הולכים ונסגרים. הבעיה הגדולה באמת היא לא מתי אלא מה ואיפה. אני ריק, נטול רעיונות, מחכה שהארה תכה בי אך היא לא מכה. מנסה שוב להרגיע את עצמי במחשבות סרק סטייל היא לא כמו כולן, הכי מיוחדת, ובכלל - זו תקופה עמוסה. אבל אחרי כל מחשבה כזו מבין שיש בחיים רגעים שבהם מילים לא יספיקו, צריך לדלבר. יחד עם הקפה פותח את הלפטופ ועושה חיפוש ראשוני בגוגל. לפעמים נדמה שתוצאות החיפוש מעלות את כל מה שאתה לא צריך. סוגר את הלפטופ בעוד רגע של ייאוש. אתה לא עוזר לי.

מריץ רגעים משנים קודמות מנסה לשחזר רגע שבו הצלחתי, שבו עשיתי את זה בגדול, מחייך לעצמי חיוך של סיפוק שמיד מקבל תפנית מרה עם ההבנה שחיקוי גרוע מפספוס ודינו של שחזור הוא ליטרלי, מוות. אז מה עושים? הכל מרגיש מיותר, לא מחובר, משומש. דיון פנימי נוקב זורק אותי בין הבחירה בפתרון הקל והישים שעשוי ליצור אכזבה לבין הרצון להפתיע ולהסתכן בפספוס הדד ליין. אני באמת מבין את הציפייה, את הצורך להראות ברגע אחד את מה שבאמת חושבים ומרגישים אבל מה עדיף, לנהוג בפזיזות?

מסמס לחבר לנסות להתייעץ ומקבל חזרה סמיילי בוכה מצחוק. שנינו מבינים שבדבר הזה אני לבד. לכל אחד יש את הרגע להתמודד עם דבר דומה ובמקרה הזה אין על מי להישען, זה רק אתה, נגד השעון. חייב להתאפס.
נכנס לרכב. הצצה בשעון מחייבת דחייה של פגישה אך מצד שני משב של אופטימיות. הבוקר עלה וחנויות הקניון התעוררו גם הן. עושה בראש אלימינציה זריזה של קניונים ובוחר באפשרות עם החנייה הגדולה ביותר ומספר החנויות הרלוונטיות הגדול ביותר. תוך כדי הנסיעה מחלחלת הנחישות.
״היי, אקח את שני אלה בבקשה, לארוז למתנה ואם אפשר גם ברכה: אוהב אותך, נסיכה״.

// ערן בן יהושע

Your email was successfully saved