שלא תחשבי שלא ראיתי, אני הייתי שם.
הייתי שם וראיתי איך את מפלרטטת עם כולם ואיך הם מנסים לשים את הידיים שלהם עלייך. אני יודע שאת חושבת שאני אידיוט או עיוור, או אולי שניהם, אך צר לי לאכזב אותך - אני לא. מי את חושבת שאת? מתייפייפת לך בכל סוף שבוע, מתלבשת בלבוש הכי חושפני, הכי פרוע, ומתנהלת לך עם הפאסון הזה שלך, שמאפיין אותך כל כך.

לא, אין בי כל כעס וגם לא חרטה, אני יודע שכמו כל גלגל, גם הגלגל הזה יסתובב לו. אנשים לא מפסיקים לדבר עלייך ומספרים איך כמו שסיבבת אותי כך את מסובבת את כולם. מספרים שבקיץ את בשיאך, לוהטת, ובחורף את עוטה את הלוק האירופאי המתחכם שלך שמהפנט את כל העוברים ושבים. תביני, אני התקדמתי הלאה, אומרים שאין חרטות. בתמונות שראיתי את זורחת, ממש פורחת לך בין כל הידיים שמלטפות אותך ורק רוצות טעימה ממה שכולם מדברים עליו. ים, שמיים כחולים, מוזיקה אלקטרונית מדויקת, שמשאירה רק מקום לדמיון. רק נותר לרוץ ולהשתולל בתוך כל היופי שבך.

משווים אותך ליפות ביותר, לגדולות ביותר, למטורפות ביותר. פעם הזהירו מפנייך ואמרו שהתחושה שאת נותנת עשויה לבלבל ואותי את אכן בלבלת. בטח כבר שכחת אבל אני הייתי שם, ראיתי אותך. באותם ימים את ישבת ונתת לי להרגיש את אותה ההרגשה. נתת ליופי שלך להלום בי, לערער אותי, לסקרן אותי. אני, בנאיביות של חוסר ניסיון, נפלתי בפח. לא האמנתי שדווקא את. אני זוכר איך ישבתי על החוף, מהרהר בך ובנוף שנפרס מול עיניי, וחשתי אושר שהתנקז לתוך אופוריה טהורה ומזוקקת. הרגשתי אותך נוגעת ונותנת לטעום, נותנת להרגיש.

תמיד חששתי שזה יגיע, כמו בכל רגע שיא גם כאן הנפילה שאורבת בפינה התחילה משפשפת ידיה בציפייה האופיינית לנבל התורן. החשש מהרגע בו איאלץ לעזוב ולחזור למציאות. הייתה תקווה פנימית קטנה וסודית שאולי, דווקא בלעדיי, לא תמשיכי. תקווה תמימה של ילד שהייתי ואכזבה של מציאות שנותנת סטירה מרעננת. היית כל כך משכרת אז, ברגעים קטנים של שלמות, של חיים. טירוף הדהד בכל פינה, ואני נהניתי מהשיכרון שממנו אני ניזון ובגללו אני בוער.

היום את חזקה מתמיד, שם בכל כוחך, מדלגת בין לילה של אובדן חושים למשנהו, מבלה תקופות שונות בדילוגים בין שמש עוטפת מעלייך לסגריריות סקסית אופיינית. נותנת למשתכרים אחרים ליפול ביופייך, להתרסק לתוך ידייך. שלא תחשבי שאני לא מבין. היום אני מבין מצוין. איזו סיבה יש לך בעולם המהיר והמלהיב הזה, לשבת ולחכות? איזו סיבה יש לך לאחוז בנוסטלגיה הערמומית ולהתענג על מה שהיה, ומה שאולי יהיה, כאשר ההווה הוא אינסופי עבורך? המפלט שלך הוא הלילה הזה.

אומרים שמי שלא זוכר את עברו אין לו עתיד והנה את באה ומוכיחה פעם אחר פעם שההווה הוא חזק מהכל. שכל מה שיש הוא הרגע הזה ורק הוא.
אני מבין, באמת, אך מסרב לקבל. אני ראיתי את זה מגיע והתעלמתי מכל ההערכות, ועכשיו זמני לשלם את המחיר. כמו שאמרתי - אין חרטות. גם הפעם, האשם הוא הגורל, שהוא הדבר שבו תמיד תולים את כל הדברים שלא מוצאים להם הסבר.

כולנו נעים תמיד בין זיכרונות, המביטים אל העבר, לבין ציפייה, המביטה אל העתיד, ולי לא נותר לי אלא לקוות.
לקוות שיום אחד אגיע אלייך בחזרה, תל אביב יפתי.

// ערן בן יהושע

Your email was successfully saved