פיקציה אחת גדולה

...מתים שתצטרף למועדון החברים שלנו

רוצה להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תן לנו לעדכן אותך..

[mailchimpsf_form]

...מתים שתצטרפו לקהילה שלנו

רוצה להתעדכן לגבי מה שהולך הרבה לפני כולם? להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון ולקבל הטבות מפנקות? תן לנו לעדכן אותך..

מה הסטטוס שלך?

פיקציה אחת גדולה

21 אפר' 2017 | עדן עדי

מדד ההשפעה

תקריאו לי
פסקול לפוסט

אל תאמינו לתמונות האלו, פשוט אל. התמונות של האנשים המחייכים, המפורסמים והפרטיים עם הבגדים החדשים ועם הגוף המושלם. אני לפחות כבר ממזמן לא מסוגלת להתרשם מחיים ״נוצצים״ של כל אותם פרצופים יפים שמראים לי בכל מקום ברשתות החברתיות.

זה התחיל כשחוויתי אושר אמיתי ועמוק. ולמרות שהיה לי פלאפון ביד ויכלתי לצלם, לא ידעתי אפילו מה. שום האשטאג לא היה מספיק כדי לתאר את מה שהרגשתי בפנים, שום לייק לא היה מעביר את אותה הזדהות ואף סמיילי לא יכול היה לצייר את אותו הרגע.

אני אזכור לנצח את הלילה ההוא על החוף בתאילנד. באותו הבוקר שכבתי על מיטת עץ עם ביקיני חדש, לידי הונח שייק מנגו ופרח סגול שקטפתי בדרך לחוף ישב לי באופן מושלם על השיער. מאחורי שכבו שני בריטים עם גוף שרירי ושזוף ומבטא שגורם להרבה בנות כמוני לרייר וממולי היה חוף בצבע לבן עם מים שקופים. כל זה – ולא יכלתי להפסיק לבכות.

בהתחלה עוד ניסיתי להסתיר את הדמעות עם משקפי השמש, אבל אחרי כמה דקות, כשכל הפנים שלי הפכו רטובות וכבר לא נשארה לי חלקת גוף אחת יבשה לנגב איתה את העצב, החלטתי לברוח בראש כפוף בחזרה לחדר.

שם, במרפסת, ישבתי ובכיתי עד שכבר לא יכלתי להחזיק את עצמי יותר וירדתי לריצפה. וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה למה אני מול התפאורה הזו שכל כך דמיינתי ורציתי ולא מרגישה מאושרת כמו בתמונות שמראים לי.

אני שזופה, השיער שלי נוצץ, הצלחתי לתפוס כמה תמונות פוטוגניות במיוחד, אך מבפנים הרגשתי בודדה. השמש שקעה והדמעות כבר התייבשו. החלטתי לעזוב לכמה רגעים את החברה שישנה איתי בחדר וללכת לחוף לבד. כבר לא היו שם אנשים או מוזיקה ולמען האמת כל מה שראיתי היה שחור – כי ככה זה כשרק האור של הירח מסמן לי לאן ללכת.

אז איך זה שלא לבשתי שום דבר יפה, ולא ראיתי לאן אני הולכת. וגם כמה שלא ניסיתי לראות – כל מה שנגלה מול עיניי זה שחור אחד גדול שבו לא ברור איפה הים מתחיל ואיפה הוא מסתיים. ושם הייתי הכי רגועה ושלווה. כמה מצחיק שדווקא כשהכל היה אפל ושחור סביבי, חייכתי הכי חזק. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה שלא משנה מה התפאורה מסביב וכמה היא פוטוגנית ומדויקת, האושר יבוא מבפנים.

הלכתי על החוף וראיתי חבורת בנות מקומיות חופרות בור ומחזיקות שקית פלסטיק נפוחה ביד.
בלי מילים עמדתי ובהיתי בהן כשהן מחייכות אליי ומדברות בינן בשפה שלעולם לא אבין. ובמשך דקות ארוכות, כשרק אור חלש מאיר על כל הסיטואציה, ראיתי אותן משחררות סרטן קטן מתוך אותה שקית.

המשכתי ללכת קדימה, נאבקת במחשבות שתמיד יבואו ברגעים קטנים ומאושרים. מה את עושה? את רחוקה מהמלון, את לבד, בחושך מוחלט, בלי אף דרך לתקשר, בלי כסף שגם ככה לא יעזור בכלום, כי את בסוף העולם ולשטרות באמצע הלילה על חוף מבודד אין ערך.

ואני מנסה לקחת את זה איתי פנימה, בכל צעד שלי כאן ברחוב. כבר כמה פעמים שנפגשתי עם חברה ולא צילמנו סלפי אחד. היו לנו שיחות מרתקות בברים הכי חדשים בתל אביב. הייתי מאופרת ומדויקת והיא, היא כל כך יפה שהיא לא צריכה הרבה כדי לבלוט.

והרגשתי בפנים איך אני לא צריכה תמונה כדי להרגיש. לא צריכה להראות או להשוויץ. אבל תמיד אותו קול קטן בוקע דרך החריצים של האי וודאות – תראי להם שאת מאושרת, שלמרות שאת אחרי פרידה, יש לך אחרים ואחרות, שיידעו, שיחשבו, שידברו, שיקנאו כמו שאת מקנאה ברגעי בדידות. אבל אני יודעת ממזמן לא להאמין לתמונות מושלמות.
אז למה שאתם?

// עדן עדי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

עדן עדי

עדן עדי

פיקציה אחת גדולה

זמן איכות

המשכתי ללכת קדימה, נאבקת במחשבות שתמיד יבואו ברגעים קטנים ומאושרים. מה את עושה? את רחוקה מהמלון, את לבד, בחושך מוחלט, בלי אף דרך לתקשר, בלי כסף שגם ככה לא יעזור בכלום, כי את בסוף העולם ולשטרות באמצע הלילה על חוף מבודד אין ערך

  • הזמן

    08:10

  • המקום

    תאילנד

  • הטמפרטורה

    שקיעה

  • המוד

    לא שקט