זאת לא העיר הזאת, זאת אני. זאת אני שיש בי משהו חסום בכל הנוגע לזוגיות. כאילו שבכל שאר התחומים בחיים שלי משהו השתחרר, אבל רק שם משהו ממשיך להיות תקוע. ואז הגיע יוגי. ידיד משכבר שלא דיברנו משהו כמו 3 שנים.
יוגי עונה על כל רשימת הגברים המשומשים שלי. הוא חריף, הוא גאון, הוא יצירתי, אבל דבר אחד הוא לא - מקולקל. 
"שכטמן! שנים! שומעת רגע? תשע וחצי בבר גיורא". טריקת טלפון.

ואני, כבחורה סקרנית לשמוע מה חדש בחייו של הידיד המעולה שלי יוגי, שמה על עצמי את הדבר הראשון שאני מוצאת בארון ומתייצבת. וכמו שאני שם, גם הוא שם. מסתבר שקצת יותר ממני. הוא נוכח, הוא רוצה, והוא אומר הכל בפנים. ואני? מיכל, או בשמי השני "תכלס", פתאום לא מצליחה לעמוד בפני הכנות הבלתי נתפסת (או בלתי נסבלת) הזאת, בפני האמת שבדברים, לא מצליחה לקבל את זה שהוא אומר לי "אני רוצה אותך, בלי משחקים". 

אז אני מתקרבת ואז מתרחקת, עושה לו פוש אנד פול. שולחת הודעה ואז נעלמת, שולחת אימוג'י לב ואז מספרת לו על הבחור המקולקל האחרון. 
 
"אז ארוחת צהריים היום?"  לא מותק, אל תבנה עלי, למרות הנשיקה היום בבוקר.
פתאום אני קולטת שהפכתי להיות דוש תל אביבי בגרסה הנשית. חריפה, מסתורית ועם כישרון חירטוט מצוי.
התהליך הוא מאוד פשוט: אתה הופך למאוהב בעצמך אבל בעצם לא אוהב כלום.
וכיף לי עם יוגי, באמת שכיף. הוא נעים, ומצחיק ושנון ואחלה גבר שבעולם.
תבינו רבותיי, השריטות של הדוש לא מגיעות מרוע. הן עמוקות ומבלבלות, משתלטות על כל נים ונים בגוף, על ההוויה, על הכוונה, על התכלסיות. 

כישרון החירטוט הוא פיקציה. מה שגורם לזה להפוך לכזה פוגע, הוא נטו רגש. נטו רגש דפוק שרוצה אהבה, אבל גם לא מוכן לוותר על האהבה הגדולה שלו לעצמו ועל האהבה הגדולה אחר ה"חיפוש". "אולי יש משהו טוב יותר?" או במילים אחרות, "אולי יש מישהו טוב יותר מעצמי?" ואז הופ! מאבדים הכל ברגע. והיי, אולי זאת לא רק אני, אולי כולנו קצת דוש?

ובכלל, אולי זה המסתורין בעצם? שהוא הגרעין להכל. 
הרי איך אפשר לתחזק מסתוריות בסיטואציה כזו? זה פאקינג יוגי.
"ואם לא היינו מכירים והייתי בחור חדש שאת יוצאת איתו לדייט" הוא שאל. "כנראה שהיית מקולקל" רציתי לענות לו. 
לא עשיתי זאת, שמרתי על זכות השתיקה. לקחתי יום לחשוב, קצת תהיות לקראת השנה החדשה.
אני יודעת שהשנה הזאת הולכת להיות להיט, אז אולי פעם בשנה מותר לי. נקי, פרש, אמיתי, בפרצוף. 
פעם בשנה מותר לי יוגי. ואולי קצת יותר מפעם.

// מיכל שכטמן
לעוד מיכל>>

Your email was successfully saved