כשאני רואה בבית סרט יש לי ריטואל; אני מכבה את האור, שם אוזניות (רואה במחשב) ומתחיל במערכת היחסים החדשה שתמשך בין שעה וחצי ל-3. וכמו אהבה אני נכנס אליה בעיניים עצומות (או במקרה הזה פתוחות); לא יודע בוודאות אם אוהב, לא יודע אם אצחק או אבכה, אעוף או אפול. עם זאת, לא משנה כמה אנסה ואשדרג את הריטואל - זה לעולם לא ישתווה לחוויה של הקולנוע.

בשנים האחרונות, עם הגעת תור הזהב של הטלוויזיה, הסמארטפונים והנטפליקס, "היה חשש" (או ליתר דיוק נשמעו טענות מטופשות) שהמסך הגדול ייעלם לו אט אט, ואני לא דאגתי לרגע - כי ישנם דברים שהם רק בקולנוע.


עצם היציאה אל הקולנוע, להבדיל מצפייה בבית, הופכת את הסרט לחוויה. כמו הופעה, הצגה או כל חוויה הפעלתית אחרת. המתח שבבחירת הכרטיסים, הלחץ מהחשש שאאחר ואפילו הפרסומות שהרבה אוהבים לשנוא הם חלק מההרפתקאה (שלא לדבר על סרטי תלת מימד ומשקפיים) והאולם עצמו שיחמם אותך בימים הקרים ויקרר אותך מזיעת הקיץ רק מוסיפים. 

אני לא יוצא מסרטים. גם אם הסרט גרוע - אני שילמתי בשביל החוויה ובתור ישראלי לא אצא פראייר ואשאר עד הסוף. בתור קולנוען אני מתרץ את זה ב"מקסימום אלמד איך לא לעשות סרטים". כך או כך - כשהאורות כבים אני כלוא. אסיר מרצון באולם מלא שבויים שיצטרכו לקבל את אשר יופיע מולם בין אם ירצו זאת לבין אם לא. 

בבית אתה יכול לסגור את החלון באיקס או להחליף ערוץ לסרט אחר. בקולנוע אתה עובר שמכורבל ברחם החמים והנעים, כשסאונד עוטף אותך כמו שרק הוא יודע לעשות, ואיכות וידאו שלא תוכלו לחוות מול מסך המחשב או הטלוויזיה. בסרטים טובים באמת אתה גם תיוולד מחדש ותצא ממנו אדם קצת אחר מכשנכנסת.



אני אוהב לתת כבוד לסרט. בלי קשר לעניין התשלום שמעודד את התרבות והיצירה, בתור יוצר סרטים קצרים, קליפים ופרסומות, אני יודע כמה עמל יש מאחורי הקלעים כדי להביא לעולם יצירה שכזו. ולפלא הזה, שכל כך הרבה אנשים יחד עמלו כדי לייצר, מגיע את הכבוד שלו. ויותר חשוב מזה, מבחינתי לא מדובר אפילו על נתינת הכבוד ליוצריו, אלא לסרט עצמו. כי כל סרט - ברגע שיצא, הוא כבר לא של יוצריו, אלא של צופיו.

כשאתה כלוא בקולנוע אין הפרעות בעוד בבית אתה לא נמצא לגמרי "עם הסרט". בבית אמנם אפשר לעצור כדי ללכת לשירותים בלי לפספס או להחזיר אחורה אם לא קלטת משהו, אבל בבית יש גם את הפלאפון, שותפים או משפחה, הודעות ושיחות טלפון. בקולנוע כל זה אסור. העולם מפסיק להתקיים כל עוד האולם חי.


אמנם באולם עצמו גם לפעמים יש הפרעות מאנשים שלא נכנסים כמוך לסרט ונותנים אור לפלאפון שבכיסם לצאת החוצה ולסנוור אחרים. אבל הקהל מביא איתו גם חלק בלתי נפרד מהחוויה.

אילו האפשרות הייתה ניתנת לי, יש סיכוי שהייתי רואה סרטים תמיד באולם פרטי, אבל הרעש הלבן של הפופקורן ורשרושי האנשים הוא כמו חיבוק של בית חם מהגשם שבחוץ, ובסרטים מלאי מעריצים או ביצירות מופת, השתתפות הקהל ברגעי שיא משווה ומעלה את ז'יטוני ההנאה מהרולטה הרגשית של הסרט. מחיאות הכפיים ברגעי שיא, בהלה מוגזמת של מישהי ברגע לא כזה מפחיד, או גלגול הצחוק של הקהל שגורם לך לצחוק יותר (או בכלל) מהבדיחות.

אני עד היום זוכר סרט שהיה סבבה והכל, אך לא השתווה לרגע בו מישהו התחיל להגיד בקול רם 'איכס' בכל פעם שראו עירום גברי, מה שהוביל גברת כמה שורות מאחוריו לצעוק לו "זה לא שאתה נראה יותר טוב" וגרם לקהל שלם למחוא לה זה כפיים. הקהל הוא חלק מהחוויה. ועד שלא תשיגו לי VR שכולל גם קהל סביבי - זה משהו שהקולנוע בו תמיד ינצח.


גם יום לאחר הסרט הוא חוויה כשהסרט עוד בקולנוע. הוא חדש, הוא טרנדי וכולם מדברים עליו. אם הוא "אירוע קולנועי" - אתה תרוץ אל המסך הגדול בשביל להיות עם כולם, להבין את הרפרנסים או לזרוק רפרנסים בעצמך, וכמובן להיות רגוע שחלילה תחטוף ספוילריטיס כרוני (בכל זאת, זו מחלה ויראלית). אז כבר יש סרטי נטפליקס ודומיו שיוצאים ישירות אל המסך הקטן, אבל עד שזה לא יהפוך לסטנדרט - אני בקולנוע.

אה, וכל זה עוד בלי שדיברתי על הפופקורן.
אז תעשו טובה לעצמכם, במיוחד עם המבצע של Pepper Pay, שמפרגנים בזוג כרטיסים לסינמה סיטי ב10 שקלים לכרטיס, ולכו לקולנוע.

Pepper Pay נותנת לכם זוג כרטיסים ב-10 ש”ח לכרטיס! כנסו לפרטים נוספים >>
// יניב חפץ
לעוד יניב >>
 

Your email was successfully saved