אני מת על מוזיקה, דבר ראשון שאני עושה בבוקר זה לבחור שיר לפתוח איתו את היום. אני חי, נושם, ואוכל מוזיקה, מבשל ולומד עם מוזיקה, ואם יכולתי גם הייתי ישן עם מוזיקה. אני אוהב לחפש ולגלות סגנונות חדשים, זמרים שונים ולהקות חדשות - כמה שיותר, יותר טוב, וגם כמה שיותר ישן, אסביר תכף גם למה כך. יש לי אוסף תקליטים לא קטן וגם דיסקים מהעבר גם יש. בקיצור, הבנתם שמוזיקה היא מוטיב מרכזי בחיי. 

הכי אני אוהב את מוזיקת ארץ ישראל הישנה והטובה, אתם יודעים, אריק איינשטיין, שלום חנוך, דיוויד ברוזה, מאיר אריאל וכאלו. אבל מעל כולם מאז גיל העשרה המוקדם נמצא שלמה ארצי כאחד מהזמרים הכי אהובים עליי, מהסוג הזה שאף פעם לא נמאס לשמוע שוב ושוב. אם הישראלים מתחלקים לשניים, אלו שמתים עליו ולא סובלים אותו, אני תמיד הייתי מאלו שמתים עליו ומגנים על השירים שלו כאילו הם היו שלי. 
תחילת הקיץ בין מבחן למבחן היה נשמע לי כמו זמן מעולה לאתנחתא קצרה של כמה שעות, וכבר מזמן שלא הייתי בהופעה, אז לאיזו אלך? ניחשתם נכון, שלמה ארצי. חיכיתי יותר מחודשיים והנה ערב ההופעה הגיע. הקהל נכנס בהמוניו ומדבר שיחות חולין כדי להעביר את הזמן, ואז מגיע הרגע שהאורות כבים והקהל משתתק… הוא מגיע מאחורי הקלעים עם הלהקה שלו, לבוש רגיל כאחד האדם עם המגבת המפורסמת שלו. 

הקהל מריע בתשואות ושריקות, וזה האות לפתיחת החגיגה. אני מתרגש והלב דופק, מרגיש כאילו אני מכיר אותו שנים, כאילו אנחנו מתראים על בסיס יום יומי. ואולי אני יכול לומר שכן, בכל זאת יש לי חמישה תקליטים שלו וכמעט שני שליש מהפלייליסט שלי מורכב משיריו, וכשאני מתיישב לנגן בגיטרה בעצמי האצבעות מתארגנות  אוטומטית כדי לבצע את האצבוע של ירח המיתולוגי. אז כן, יוצא לנו "לדבר" אחד עם השני לא מעט.  

אמנם לא יצא לי להיות בהרבה הופעות עדיין, אבל כשמדובר בשלמה אני יודע שיש אדרנלין מסוג אחר, אנרגיה מטורפת. אנשים קמים לרקוד, צעירים ומבוגרים כאחד, מנסים לגנוב עוד סלפי עם הגדול מכולם שבכלל לא מבין מה הביג דיל עם זה בכלל. וזה מה שמדהים אותי - הרי כולנו מכירים את השירים שלו היטב, והוא בכלל בן 68 שבלי לעשות יותר מדי, רק לפרוט כמה אקורדים ולשיר יודע להקפיץ את הקהל כאילו היה סטטיק ובן אל. 
והוא, גם למעלה הוא נשאר צנוע או אולי משחק אותה. "כל האנשים האלו באו בשבילי?", "איך אתם יודעים את המילים? לי יש דף עם המילים מולי..." הוא אומר ואני צוחק. בן אדם, לא פחות מחמישים שנים בהן אתה אחד נחשב לאחד מגדולי הזמרים שידעה המדינה, ואין דבר כזה הופעה בלי סולד אאוט; נכון, היו שנים קשות שפחות הלך, אבל היום אוהבים אותך כמו שלא אהבו מעולם. וזו בדיוק הסיבה למה אני אוהב את המוזיקה הישנה הזאת, היא אלמותית. 

כשהוא פתח את ההופעה עם "תתארו לכם", מצאתי את עצמי מפליג למקומות שגרמו לי לשכוח שרק לפני כמה שעות היה לי מבחן לא קל, שאני באמצע תקופת מבחנים ושלא ישנתי טוב בלילות הקודמים. הכל נשכח ברגע ואני מרשה לעצמי להשתחרר, להתפרע, לשיר בקולי קולות כאילו אף אחד לא שומע וכאילו ביום יום אני לא נחבא אל הכלים. וזו הסיבה למה אני כל כך אוהב מוזיקה ובפרט את שלמה, איפה תמצאו עוד אנרגיה כזו?

// צחי ברשבסקי
 

Your email was successfully saved