באחד הלילות השבוע התקשיתי להירדם, ולא מהסיבות הרגילות כמו מחשבות על אהבה, המבחנים שמתקרבים או דברים אחרים שקרו. הפעם זה קרה בגלל סרטון ויראלי שאני בטוח שרובכם נתקלתם בו, של ילדה בת 13 שמספרת בדמעות חונקות על חרם שהיא עוברת במשך שש שנים, פאקינג שש שנים - מכיתה א'. 

בימי ראשית הבלוג שלי, יצא לי לראות תכנית על בריונות בבתי הספר ואיך מערכת החינוך מתמודדת או לא מתמודד איתה. כשחיפשתי נושאים לכתוב עליהם, הנושא הזה צף אצלי מחדש ומהמקום הכי רגיש, אמיץ וכואב כתבתי את סיפורו של צחי הקטן שהוא מן הסתם, הסיפור שלי. אין טעם להכביר במילים עליו, כתבתי שם על סיפור ספציפי שחרוט לי בזיכרון, אבל זה באמת רק על קצה המזלג ממה שעברתי באותן שנים.

מה שבאמת כואב לי הוא שה"חטא" היחיד שלי וכנראה של כל אותם הילדים שחוו בריונות כזו או אחרת היה ביישנות, מראה חיצוני "שונה", חוסר ביטחון וחוסר יכולת להשתלב בחברה כמו שאר הילדים. זה הביג דיל?! כנראה שכן, כי אני שילמתי על זה מחיר יום יומי ויש כאלה שמשלמים את המחיר הזה היום. 

זה מתחיל בשמות גנאי שמגיעים במעטפת של "מה קרה? צוחקים איתך, לא עליך", ממשיך בפגיעות פיזיות, השחתת רכוש ומסתיים בהתעללות נפשית במשך יום יום. זה היה בתקופה שלי כתלמיד, טרום עידן הוואטסאפ והרשתות החברתיות. היום אני רק יכול לתאר לעצמי כמה הפגיעה יותר גדולה, כשעל אותם ילדים מפיצים פוסטים מעליבים, פותחים קבוצות וואטסאפ כדי להסית נגדם ואלוהים יודע מה עוד רק כדי להשיג קצת בידור. 

כנראה שאני לא מבין גדול בפסיכולוגיה ועדיין לא חינכתי ילדים משלי, אבל לא קשה לפספס שיש פה בעיה. אני זוכר על עצמי ששמרתי את זה בבטן עד שזה התפוצץ וחזר אלי כמו בומרנג. אז אתה מספר להורים, למחנכת או למנהלת, אותו ילד פוגע מספר שזו רק בדיחה ומקבל מקסימום נזיפה וסדר היום ממשיך כאילו כלום לא קרה, הרי הפגיעות המשיכו ואפילו היו חריפות יותר, רק כי "הלשנתי". 

הייתי רוצה להאשים את מערכת החינוך במצב הנוראי הזה, ומצד שני, אני יכול להבין שגם אנשי החינוך מפחדים להתמודד מול אותם ילדים. אז אני מאמין שהכל מתחיל בחינוך: במקום להתעסק בלקנות את המותגים הכי יקרים, הפלאפונים הכי משוכללים, לרדוף אחרי כמות עוקבים באינסטגרם, בואו נחנך את דור העתיד לאהבת חינם, לקבלת השונה ולמתן עזרה לילדים שקצת יותר קשה להם להשתלב בחברה. 

ובכל זאת אני רוצה לסיים בנימה אופטימית: אם אותה ילדה בסרטון תקרא את המילים שלי ואם זה יגיע לעוד ילדים שנמצאים באותה סיטואציה - זה באמת יכול להיות סוף העולם, אבל תזכרו שיש גורמים שאפשר לשתף אותם בסיפור הזה והכי חשוב - בסוף התקופה הזאת חולפת. אני יכול להעיד על עצמי שבאותה תקופה רציתי לחלוף מהעולם הזה ולא חשבתי שאוכל לשרוד את תקופת התיכון, והנה, שרדתי. 

לא אשקר ואגיד שמאז הכל ורוד כמובן, נשארו לי צלקות ופחדים שנטעו בי וגרמו לי לבנות חומות הגנה מפני הסביבה, עד שפגשתי את האנשים שאוהבים אותי באמת, ולא אכפת להם אם אני קצת "שונה" ממה שהחברה מכתיבה - זה הניצחון שלי על אותה בריונות. 

אז כהורים לעתיד או אם אכפת לכם מהמצב, תגידו ביחד איתי - די לבריונות.

// צחי ברשבסקי

Your email was successfully saved