את אהרון אני חושבת שאני מכירה כבר חמש שנים, ואת שמו, אהרון, הוא קיבל רק אתמול בארבע אחר הצהריים. הוא גר בבית מולי. בית גדול, עם חצר פראית ומוזנחת. יש בה רחבת דשא שובבה, ואפילו נדנדה שבחמש שנים האלו נשארה לדעתי מיותמת ממגע אדם, שלא נדבר על מגע ילדים שלא נראו שם מעולם, או לפחות מאז שאני הכרתי את אהרון.

הייתה לו רוטינה קבועה, שהתחילה כל בוקר בלעצבן אותי, והסתיימה כל ערב באיך לא? לעצבן אותי. היה יוצא לו אהרון כל יום מביתו על כיסא הגלגלים שלו והמטפל הפיליפיני שדוחף את כסאו, לסיבוב בוקר ארוך יחסית מסביב לשכונה. אבל אהרון הוא לא רגיל, ולכן לא העביר את הטיול בשקט אלא בנהימות, שריקות, צרחות, והכל בקולי קולות.

IMG_20160807_112921_800x450

בוקר אחד, אחרי שעברתי לבית הנוכחי החדש שלנו והתיישבתי על המחשב, שמעתי את הקולות האלה. ניסיתי להתעלם, דקה, שתיים, חמש, עשר ולא יכולתי להתאפק והרגשתי את הדם עולה לי לראש. "טוב חאלס מי האידיוט שלא סותם כבר הפה שלו אלוהים די כבר", חשבתי לעצמי. ניגשתי לחלון, ושם ראיתי את אהרון יושב על כיסא הגלגלים שלו, על המדרכה ממש לפני הכניסה לביתו, עם המטפל הפיליפיני שלו ששם אוזניות ושומע מוזיקה, כי כנראה שמצא את השיטה להתעלם מהקולות.

אז, הבנתי שהקולות בוקעים מקשיש אחד, שלא ממש שולט בזה כנראה, וחוץ מזה, גם לא ממש מתקשר עם העולם שסביבו. וישבתי ובהיתי עוד קצת מחוץ לחלון, ולא יודעת מה גרם לי לנסות לנתח את סיפורו. הוא נראה לי ממש בודד. לא זכור לי שראיתי משפחה שבאה לבקר שם, מכונית שחונה בחנייה, לא רעש של נכדים מתרוצצים, אלא רק את הקולות של אהרון.

ואז התעצבנתי שוב. אתה, הפיליפיני של אהרון, תוריד את האוזניות שלך מיד! אתה לא מבין שאולי זאת הדרך היחידה שלו לתקשר עם העולם שסביבו? אולי זאת הדרך שלו להגיד מה הוא חושב, מרגיש, רוצה, ואתה אוטם את עצמך עם האוזניות ומונע מהדבר היחיד שאהרון מוציא מהפה להיכנס לך דרך האוזניים ולגרום לך להקשיב לו וממש להבין אותו. וככה הוא נשאר לבד. בעולם הפנימי שלו. מנסה להביע את עצמו בעזרת קולות וצלילים, שלא נקלטים אצל אף אחד. חוץ ממני, שיושבת בקומה השלישית בבניין מולו, ומתעצבנת. ובכל טיול שלו, בבוקר, בצהריים ובערב, הוא מוציא את אותם הצלילים, אותן הנהימות, ואת אותם הניסיונות לדבר עם העולם שסביבו.

מדי פעם בטיולים שלי בשכונה, הייתי נתקלת באהרון ובמטפלו עושים את דרכם חזרה הביתה, וכשהייתי עוברת לידו היה משתתק לרגע, כאילו קרא את אותה המחשבה שעלתה לי ביום בו שמעתי אותו לראשונה.

251H_800x533

עכשיו כשאני חושבת על זה, מזה מספר שבועות לא שמעתי את הצלילים של אהרון. אולי הם נבלעו בתוך רעשי הבולדוזרים והקדיחות של פרויקט התמ"א שהתחיל בבניין שלי, ואולי אני באמת פחות בבית, ולכן פשוט פספסתי אותם.

אתמול אהרון קיבל סוף סוף את שמו. יצאתי מהבית בארבע אחר הצהריים, ועברתי מול ביתו. החוורתי לרגע. מול עיניי ראיתי את הודעת הפטירה שמודבקת על הגדר. מסתבר שאהרון נפטר לפני חמישה ימים. ומה שנותר לי עכשיו הוא רק צלילי השקט שאהרון מותיר מאחוריו.

// ויקה וסילנקו

Your email was successfully saved