אני כבר מנוסה באריזות, יש לי רשימה לכל סוג של נסיעה. בין אם זה טיול קצר באירופה, חודשיים בהודו או לילה בים. יש לי רשימה צבעונית, מחולקת לקטגוריות, שמאפשרת לי להיות משימתית ולא מפוזרת באריזה. גם ככה קשה לי לארוז.

הלב שלי דופק כשאני אורזת כנראה כי אני בחוויה של פרידה מהדירה וזה תמיד מעורר בי חשש. בטח כשזה לנסיעה ארוכה או למקום שאני תופסת כקצת פחות בטוח. אבל האמת, כל נסיעה היא לא בטוחה ולכן אני תמיד קצת חוששת.
הפעם ארזתי לסיני, שוב. למרות המחשבה הזאת שהירידה לסיני היא מחסום חד פעמי שצריך לעבור ואז זה משתחרר ואין שום חשש, בכל זאת פחדתי. טוב, אולי זה שאמא שלי מצאה אחלה טיימינג לשתף אותי שהיא חלמה שחוטפים אותי, גם לא כל כך תרם.

שניה אחרי שסיימתי לארוז והתכוונתי לסגור את המחשב, חשבתי להשאיר פתק. רק למקרה ש... לכתוב שם שתדעו שאהבתי אתכם. חשבתי גם לכתוב משהו על מה לעשות עם כל החומרים שכתבתי כל החיים וגם בקשה לגבי המצבה שלי: "תמיד בחרה להיות מאושרת".

אני הרי חיים שלמים מתכוננת לרגע הזה, ללוויה שלי. אחרת, מה אני עושה פה? אני שנים מטפחת קשרים עמוקים בשביל שתגיעו, שתבואו להזיל דמעה, תקראו הספד מרגש, תגידו לאמא שלי או לילדים שלי שהייתי מיוחדת ואחת במינה, תספרו להם איך הכרנו וכמה הייתי משמעותית לכם. אומרים לחיות את היום כאילו הוא היום האחרון לחיינו, אך אני חיה את היום במחשבה על היום שאחרי, כי ליהנות מהחיים כל עוד אני חיה – זה בשליטתי. לדאוג למה יקרה לרכוש לי ולזיכרון שלי אחרי שאמות – זה בשליטתכם, וזה נוראי בעיני, כי אני לא בדיוק האדם שיודע לסמוך על אחרים.

בא לי לכתוב צוואה, אבל אין לי כל כך רכוש וזה לא מדויק. זה גם נורא מלחיץ לכתוב צוואה כי זה נותן תחושה שיודעים משהו, קצת כמו לחתום על כרטיס אדי. האמת, במקום צוואה הייתי רוצה להכין איזה תיק חפיפה, כמו שעשיתי תמיד כשעזבתי. כדי שתדעו מה לעשות, עם מי לדבר, ממי להיפרד, שתדעו אילו מסיבות רווקות כבר קבעתי וצריך למצוא לי מחליפה, כדי שתבטלו תורים לרופאים, שאף אחד לא יחכה לי, אתם מבינים?

חשוב שיהיה לכם את הטלפון של בעלת הדירה שלי ושתפסיקו מיד לשלם את החשבונות, חשוב שתדעו מי כרגע קרוב ללבי בחיים שלי (שהיו לי) וכדאי לעדכן בעדינות ולמי לא כל כך אכפת אם פשוט אמות.
סתם, אין מישהו כזה. אני טיפחתי קשרים הרי, זוכרים? אתם כולכם תגיעו.
שאלתי את עצמי לא פעם ממה אני מפחדת יותר, שאני אמות או שמישהו שחשוב לי ימות?
פעם עניתי מיד שמישהו שחשוב, אבל הבנתי שבבחירות שלי אפשר להבין שאני הרבה יותר מפחדת על עצמי. ואני חייבת לומר שאני לא מפחדת מהמוות, אני מפחדת מהשנייה לפני. יכאב לי? אני אדע שזה מגיע? אני אספיק להתקשר להיפרד?

וגם מהשנייה אחרי, כשכבר לא אוכל להחליט על כלום, לא על איך תנציחו אותי, על איך תזכרו אותי או תציינו את מותי. אני כבר לא אפיק את האירועים של עצמי, אני לא אכתיב את הטון. בכלום. אבל לא תשכחו אותי אחרי מותי, נכון?
שיתפתי חברה בחששות והיא אמרה לי לסמוך על תחושת הבטן. "את יודעת, יש לך אינטואיציה". לא, לא, לא יקרה. נכון שאינטואיציה מבוססת על ניסיון ועל כן שווה להקשיב לה, במיוחד כשמדובר בניווט או בפתירת תרגיל מתמטי, אבל לפעמים אינטואיציה היא בסך הכל תחפושת אינטליגנטית לחרדה. וחרדות זה סיפור אחר לגמרי. החרדה יכולה להציף אותנו לפעמים דווקא בגלל שנתנו לה כל כך הרבה מקום, כי היינו בקשיבות-יתר לגוף ונתנו פרשנות שאינה בהכרח מחויבת למציאות.

כל כך הרבה פעמים בחיים "הרגשתי" שאני עומדת למות. כשיצאתי למילואים בצוק איתן, כשנסעתי למקלטים כליצנית רפואית. כל כך הרבה פעמים דמיינתי את ההספד עלי ואת הכותרת בעיתון. הרי אם הייתי מתייחסת ברצינות לאותה תחפושת אינטואיציה, לא הייתי עושה שום דבר מאלו.
המחשבות נקטעו כשגיא סימס שהוא למטה ושאל אם אני מוכנה. סגרתי את הלפטופ ולא כתבתי צוואה ולא תיק חפיפה כי כמה אפשר להיות קונטרול-פריק. די, את מתה, שחררי!
אבל אם כבר יצא לנו לדבר, תדעו שהמפתח הרזרבי אצל השכנה ממול. לגבי השאר, אתם כבר תדעו מה לעשות.

// צליל אלפסי

Your email was successfully saved