"יקרים שלי, ביום שישי ה14/09, נקיים את האזכרה ה-20 לאבא" אמא שולחת בוואטסאפ המשפחתי. אני סוגרת את הוואטסאפ, עוברת לאפליקציה של היומן, מוסיפה ללו"ז "אזכרה 20 לאבוש", לוקחת שכטה וחוזרת לחברים כאילו שהכנסתי עוד משמרת של מלצרות. אף פעם בכלל לא קראתי לו "אבוש", זה לא היה בתקופתו.
איך עברו 20 שנה? מתי הספקתי לחיות 20 שנה? ולמה אחרי 20 שנה זה לא עובר? אין חוק התיישנות לאובדן?
איך זה הגיוני שהוא כל כך נוכח ומוחשי בשבילי ובאותה העת כל כך לא פה?

יש משהו באובדן שעוצר את הזמן. הוא נשאר בן כמעט 41. אני זוכרת את הקונפטי שהכנתי מראש ליום ההולדת שלו ונאלצתי פשוט לזרוק לפח מבלי לספר לאף אחד שמסיבת ההפתעה הפרטית שארגנתי, התבטלה לי ככה פתאום.
אני חושבת ששם שוכפלתי. נהיו שתיים כמוני בדיוק. התחלנו לדבר בינינו וסיכמנו שנדמיין שהוא טס שוב ללונדון כי עם זה יהיה לנו יותר קל להתמודד. היא הייתה היחידה שהבינה אותי, דיברנו ושיחקנו והיינו יחד בחוויה ההזויה הזאת שלא יכולנו בכלל לתמלל למבוגרים.

הקטע שאני המשכתי לגדול והיא נעצרה שם והיא איתי הקטנה הזאת. בדיוק כמו שהייתה נראית, עם תלתלים מוזרים כאלה, רזה ובקושי מחייכת. רק מבט מתוק כזה וסקרן. כל הזמן מתבוננת. הכי תמימה והכי חשדנית בו זמנית.
אני חווה את האובדן דרכה. היא פשוט נתקעה שם, בגיל הזה. התפצלה ממני והתחברה אלי. אנחנו הולכות יחד בעולם. לפעמים אני מרגישה שאוהבים אותה יותר משאוהבים אותי. היא מסכנה כזאת, מעוררת חמלה, מתוקה. אני לא. אני חזקה, גדולה וצוחקת. אנשים שמחים לא מעוררים אמפתיה כמו אנשים עצובים.
אז לפעמים אני מציגה אותה, שיכירו. אולי מתוך הקשר בינינו, יאהבו גם אותי.

כשעוד הייתי בגילה, התייחסו אלינו אותו דבר, אבל עכשיו לא שמים לב כשהיא באה איתי, היא נראית רק למי שאני מציגה אותה. ולפעמים אני מנכיחה אותה בכח, רק כדי למצוא חן. ובשביל להציג אותה אני אומרת "איבדתי את אבא שלי בגיל 8". בשנייה רואים אותה. אני רואה את זה במבט החומל שלהם.
יש את אלו שהמבט שלהם לא משתנה, אני מבינה שהם לא רואים אותה ואז הם שואלים אותי "את בכלל זוכרת אותו?". אותה הם לא היו שואלים את זה. ויחד עם הרצון לשדר להם שזאת שאלה לגיטימית, הקטנטונת הזאת רוקעת ברגליים וצועקת "ברור! זה אבא שלי!" אז בשביל לרצות אותה, אני עונה בחיוך עצוב ובשקט שכן.

אלו שישר רואים אותה, בוכים. כי באמת היא כל כך מעוררת רחמים שאי אפשר שלא להתרגש. אני מרגישה שאלו אנשים שממש מצליחים לדמיין איך הם היו מרגישים אם זה היה קורה להם. למרות שאי אפשר באמת לדמיין שאבא שלך מת. שאם תשאלו את פרויד, יגדיל ויאמר – האהוב שלך מת. באמצע הרומן שלכם.
פתאום אני מרגישה שקצת כבד עלי. זאת אומרת, אני אוהבת אותה והכל, אבל למה היא לא גדלה כבר הילדה הזאת? נמאס לי לקחת אותה איתי לכל מקום ומעייף אותי לתווך לה הכל ולתווך אותה לעולם. די כבר, תתבגרי. נמאס לי להסביר לכולם שקשה לה כשנפרדים בפתאומיות ושהיא צריכה הכנה. ונמאס לי להסביר שאבא עם ילדה בפארק גורם לה לבכות ושהשיר הזה של שלמה ארצי מעורר בה נוסטלגיה, שבמבה בשקית כתומה מזכירה לה זמן איכות איתו ושהיא כל הזמן רוצה ללכת לים כי היא יודעת שהוא שם.

אני זוכרת את היום הראשון שלה בלעדיו, כשהיא התעוררה ביקיצה טבעית כדי לראות אותו לפני שהוא יוצא לעבודה והוא פשוט לא היה שם, החלון של המקלחת הראה שהאור כבוי והיא פשוט חזרה לישון. אני זוכרת שהיא אפילו לא בכתה ופשוט חיכתה שאמא תעיר אותה לבית הספר. כאילו כלום.
איזו מסכנה את. באמת את מסכנה. האובדן הוא תהומי. הוא מציף בכל איבר. מרגיש מצד אחד חלל בכל הגוף ומצד שני שנחנקים. זה מועקה בלב, מערבולת בבטן. זה רפיון וכיווץ ביחד. זה אבוד וזה כל כך, כל כך בודד. זה בודד בדקה הראשונה וזה בודד גם אחרי 20 שנה. כי כמה שזה אוניברסלי, זה כל כך אישי.
בגלל זה כולם אוהבים אותך יותר. אני לגמרי מבינה. את שיש לך פרופורציות לחיים, שלא עושה דרמות מכלום, את שמבינה שהדבר הכי נורא כבר קרה. את קולית ועצובה.

תשארי לך קטנה שלי בעולם שלך, הדמיוני, שבו התנגנה לך מוזיקה בראש בכל מקום שהלכת. שהיית מחייכת לעצמך במראה ועושה תנועות שפתיים כששמעת שירים כאילו שאת הכוכבת של הקליפ. שהיית בונה בית לברביות שלך וחלמת להכיר איזה ברבי קן. תשארי כמו שאת, שידעת להעסיק את עצמך תמיד, שהתחבאת מאחורי הספרייה כדי לקבל קצת שקט. תשארי כמו שאת. את מתוקה אמיתית וכובשת.
כי אם לא תהיי, אני אהיה חייבת להודות שאת אני. אז תשארי, טוב? גם ב20 שנה הבאות.

// צליל אלפסי

Your email was successfully saved