פרשתי את הלונג הוורוד-סגול שלי בחוף והנחתי את התיק בדיוק בפוזיציה שהוא יערסל את הראש שלי. פתחתי את הספר וצללתי לעולם שלי כשברקע השקיעה, הגלים וקולות נקישות הכדור במטקות של אלו המשחקים בקו המים.
במעמקי ה-Zone עף אלי כדור חוף והפר את השלווה, אבל בתור אחת שמעיפה כדורי מטקות על אנשים באופן קבוע, לא יכולתי להתלונן. ניסיתי להחזיר את הכדור אליהם בצורה הכי חיננית שיכולתי אבל הכדור זז בקושי מטר וזה אילץ את אחד מהם לבוא ולקחת אותו.

"וואי סליחה" הוא אמר בחיוך ושם יד על הלב. "הכל טוב" אמרתי לו וחייכתי, והוא, עם אי נוחות קלה והנהון ראש שמסמן לעצמו להאמין לי שהכל טוב, חזר לבנים. הם קבוצה של ארבעה שמשחקים פוצ'יוולי ואני רואה אותם קבוע בימי שלישי בשעה הזאת.

עברה אולי חצי שעה והוא בא אלי שוב - "אני רואה שיש לך מטקות, את שחקנית?" ובכן, הגדרות זה לא הצד החזק שלי, מהסיבה הפשוטה שהגדרות זה מחייב. אני יודעת מה זה שחקנית בשבילו? לא רוצה להיות שחקנית, זה מלחיץ אותי (ואותו). אני גם לא אומרת שאני צמחונית כי לכל אחד יש את התפיסות שלו וזה מעיק עלי שכל ההגדרות האלה גוזרות מסקנות שלא בהכרח קשורות למציאות. ומה זה משנה בכלל אם אני "שחקנית"? גם אם אני שחקנית מדהימה, זה משחק של שניים. "אני סבבה, אתה משחק?" ולשאלה הזאת בחיי שכל גבר אמר לי "בטח, כולה מטקות".

התשובה שלו הייתה שונה, הוא חייך במבוכה ואמר שהוא לא חזק במטקות ונראה לי שהוא חשש לאכזב. "תשמעי, יש לך קרבון, רואים שאת רצינית". זה קטע איך סימנים חיצוניים הם כמו רמזים מטרימים שגורמים לנו להעריך את מי שמולנו, ברמה שלפעמים קצת משתקת, הבנתי שאני צריכה להוביל הפעם. בסיטואציות מהסוג הזה, ההובלה שייכת לא לבעל הנסיון, אלא למי שיותר נינוח בסיטואציה - והפעם נראה שזאת הייתי אני. הגשתי לו את המטקה הצבעונית, לקחתי לעצמי את הוורודה ואת הכדור ואמרתי לו "בוא, נלמד אחד את השנייה". פעם ראשונה, לא שלי ולא שלו, שלנו. יחד. חיפשנו מקום נוח ופנוי, חלקת חול שלא מלאה בפריסבי, כדור חוף או משחקי מטקות אחרים שיבלבלו אותנו עם הכדור שלהם.

אמרתי לו "נתחיל לאט, רגוע" ואפילו הנחתי אותו כי אני כבר יודעת ש-back-hand זה לא הצד החזק שלי "אני יותר טובה באזור הזה" וסימנתי לו עם המטקה שהכוונה לימין שלי.
התחלנו לשחק. כיאה לפעמים ראשונות, היה צולע. הכדור עף לנו די מהר וצחקנו. עוד הגשה, מחזיקים קצת יותר. ספרתי 12 נקישות. היו כמה סשנים קצרים כאלו ואמרתי לו שזאת אחלה התחלה.
מאז נפגשנו עוד כמה פעמים. בכל פעם שהתחלנו לשחק, לקח לנו זמן להתחמם. זה לא עבד ישר. בהתחלה היינו עקומים ולא מדויקים ותוך כדי המשחק השתפרנו.

לפעמים הכדור שלו עף רחוק מדי ולפעמים לא הגיע עד אלי. אז כיוונתי אותו, מתי לתת יותר עוצמה ומתי פחות. עד שנהיינו מווסתים יותר. גם לי לקח זמן ללמוד אותו. מפעם לפעם נהיינו יותר ויותר טובים. כבר התחממנו מהר יותר והחזקנו סשן טוב. אני השתפרתי גם במכות אחרות והוא למד איך להחזיר לי את הכדור בדיוק לנקודה.

אחרי שנגמרנו, נכנסנו להתקרר במים. הוא ישר צלל ועלה אלי מחויך ומבסוט מהסשן "ידעתי שאת שחקנית". נענעתי את הראש מצד לצד, השפתיים בחצי חיוך מוטות שמאלה. חשבתי לעצמי שזה מצחיק שהוא עדיין לא הבין כמה שזה לא משנה. שזה לא אני או הוא, זה אנחנו. רציתי להגיד לו שהוא לא הבין את כל הפואנטה ושככה זה במטקות ובכלל. הוא יכול להיות השחקן הכי טוב בעולם עם אחרות, אבל כל פעם מחדש צריכים ללמוד את הפרטנר ואיך לשחק ביחד.
במקום לבלבל אותו במילים ארוכות, התקרבתי אליו בין הגלים, כרכתי את הרגליים שלי סביב המותן שלו ונישקתי אותו נשיקה מלוחה "כן, ידעתי שגם אתה".

// צליל אלפסי

Your email was successfully saved