אני לא יודעת אם אלו האימונים לחצי המרתון או הנוכחות שלך בחיים שלי בחודשיים האחרונים, אבל אני מרגישה מותשת. וכמו אחרי ריצה טובה, יש גם איזה עונג מזוכיסטי ולא מוסבר בכאב. אני בדיוק קוראת ספר שמדבר על כך שההתפתחות האישית הפסיכולוגית המשמעותית ביותר של האדם מתממשת בזוגיות כי רק דרך בן הזוג מגיע הריפוי האמיתי לפצעי הילדות שלנו. ובכן, יש לי כמה פצעי ילדות שמחכים לריפוי.

והנה, כל כך מהר, נגעת בכל הנקודות הכואבות. בטח תגיד שגם עכשיו אני עושה לך אידיאליזציה, כי זה מה שאתה טוען שאני תמיד עושה. העניין הוא כזה, חוויה בגוונים אפורים היא משעממת ונועדה לסיפורים של אנשים אפורים. אצלי החוויות מוצגות באופן של שחור או לבן. על פי הפיזיקה, זה אומר שהחוויה שלי היא צבעונית כספקטרום של הקשת או שחורה, אטומה, ללא פירצה של אור. ככה או ככה הסיפורים שלי יסחפו אותך איתי, לאושר או לעצב. כי זאת אני, מספרת סיפורים. ואם לזרום עם האידיאליזציה, כי מי שואל אותך, חשבתי שבאמת תצליח לרפא את פצעיי.

אני חושבת שלראשונה הבאתי גם תוקפנות לקשר ולא הייתי רק חיובית ומרצה. לפעמים הייתי עייפה, חרדתית, חסרת סבלנות, שתלטנית, חלשה או עניינית. פעם ראשונה לא הרגשתי ה- Easy case, זאת שברור שתתאהב בה, זאת שכל כך טוב לך איתה שאפילו לא תרגיש שאתה נמצא ב"כלא הנוראי" הזה שנקרא זוגיות. תמיד הייתי ה-Easy case. כנראה שזה התקן שנשאר פנוי לילדה השלישית שנולדה אחרי אח עם תסמונת דאון. להצטרף למשפחה במצב כזה, לא מותיר הרבה ברירות ודרך אינטייק מזורז שעשיתי לאמא שלי, עושה רושם שכבר בינקות הבנתי שאסור לי להכביד על אף אחד. היו להורים שלי מספיק דאגות על הראש ופנטזיה אחת שהתנפצה בטראומטיות בלידה הראשונה. לכן, אני הגעתי כדי לענות על הציפיות.

פסיכואנליטיקאים גדולים כבר העידו שהתא המשפחתי מלמד אותנו על העולם, כך שלהיות ה-Easy case, לא התבטא רק בבית, כמובן. אני הילדה הקלה, החברה הקלה, הבת זוג הקלה, הקפדתי להיות הלקוחה שהקוסמטיקאית שלי הכי אוהבת, המטופלת הכי נקייה של הגניקולוג שלי, המודרכת הקלה, העובדת הקלה. זאת שהכל קל איתה, זאת שלא מביאה קושי, לא מביאה עצב, לא מביאה דרישות, לא מטרידה ובעיקר לא מעוררת שום דאגה. אני כל כך לא מטרידה
שאולי אפילו לא תמיד ישימו לב שאני שם אז אני מפצה על זה בדרמטיות צבעונית ומספרת סיפורים בהתלהבות.

בתור אחת שרגילה להיות הEasy case, אתה היית משב רוח מרענן שאיפשר לי ואפילו הכריח אותי להביא משהו אחר.
הרגשתי שראית את הפגמים שלי, את החיוביות שלפעמים מעוותת את המציאות ברציונליזציה קיצונית, את הצורך שלי במבוגר אחראי שיקח קצת עומס מהכתפיים הקטנות שלי. היית ערני לבדוק איתי שנוח לי, שאני לא עושה רק כי לא נעים. איפשרת לי לחשוף את הפצעים שהסתתרו בתחבושות ואת הנפש שהתכסתה בהגנות. ניסית לתת לי חוויה אחרת. פתאום לא התאמצתי לייפות את הפצעים, רק רציתי לקבל נשיקה וחיבוק, ועשה רושם שאתה מעוניין ומסוגל לתת לי את זה.

ההרגשה הקסומה הזאת גם עוררה חרדה קסומה קצת פחות, כי פתאום להשאיר אותך בסביבה לא הרגיש כל כך פשוט, כל כך בשליטה. הרי, אם אני לא קלה, כבר קצת כבד להישאר. אבל שלא תבין אותי לא נכון, אני השתוקקתי חיים שלמים שמישהו ישא יחד איתי בנטל. בנטל של עניינים פסיכולוגיים בעקבות ילדות מורכבת וגם בנטל הפיזי כי נמאס לי להעביר דירות לבד. באמת חיכיתי למישהו הזה שיראה אותי. אבל רגע, לא כל כך מהר. אני לא יכולה לשחרר מיד ולוותר על מי שאני מבחינתי, הכל-יכולה, החזקה, המסתדרת. אני לא יכולה לתת לך לקחת חלק, לייעץ, לתמוך, לעסות, לבשל, לדאוג. רגע, אני לא יכולה פשוט לסמוך עליך. אני עוד לא יודעת כמה הכתפיים שלך חזקות והאם אתה מתכנן להשאר. ואני צריכה לדעת את זה כדי לשבץ אותך במשמרות, שלא ישאר לי חור, אתה מבין?

וחוץ מזה, אני גם צריכה את המקום הזה בעצמי. גם אני התרגלתי לטפל, התרגלתי להיות המכילה והגדולה, זאת כבר הנישה שלי. הייתי רוצה שתתן לי גם לערסל אותך עם כל הגובה והמסה שלך, שתתן לי גם להיות שם בשבילך ובעיקר, הייתי רוצה שתחכה רגע ותתן לי עוד קצת להרגיש שאני עדיין מספיק חזקה בשביל עצמי.

// צליל אלפסי

Your email was successfully saved