שנינו לא נסענו להורים הסופ"ש, והבנו שפופקורן יהיה המאכל הכי ראוי לארוחת שישי חגיגית. הסכמנו שאין פופקורן טעים יותר מהפופקורן החמאתי והמלוח בול במידה של הקולנוע. אז קבענו לסרט.
מתישהו שמעתי אמירה שקומדיה רומנטית היא הפורנו של הנשים. סרט שמדמה מציאות לא מציאותית ומשלה את הצופה שככה החיים.

הפורנו הרומנטי הזה הצליח. מגיל 12 דמיינתי איך אפגוש אותו. חשבתי שאפגוש אותו ברמזור והוא כל כך יתלהב לראות אותי שהוא יפתח את החלון ויבקש את המספר בחיוך מובך. יקח לי רגע להבין שהוא מדבר אלי, אסיט את התלתל מהפנים, אסתכל לצדדים לוודא ואתקל במבט של אישה נרגשת עם סלים לידי שמסמנת לי עם היד ועם הראש 'נו, תני לו את המספר'. הרמזור יהפוך לירוק והוא יצטרך לפנות כבר שמאלה אבל יעכב את כולם כי עוד לא התעשתי מספיק כדי לתת לו את המספר.

הרכבים שמאחור יצפרו לו ואני מהלחץ ומהמבוכה אצעק מהר את המספר, רק שהוא יפסיק לעכב את כולם ורק שהפוקוס ממני יעלם. כשלו יהיה אור ירוק, לי עדיין יהיה אדום וזאת תהיה הזדמנות מעולה בשביל האישה הנרגשת עם הסלים לספר לי איך היא הכירה את חיים שלה, ואיך אהבה מגיעה כשלא מצפים.

כולם אוהבים להגיד את זה, שאהבה מגיעה כשלא מצפים. אבל זה לא כל כך נכון, כל אלו שנכנסו לאוקיי-קופיד ציפו להתאהב, אחרת הם לא היו נכנסים. ובכל זאת, לכולם יש סיפור קסום, כי גם כשהוא לא קסום, מוצאים את הקסם. לפעמים סיפור הוא כל כך פשוט ולא קסום, שזה הכי קסום. כמו השניים שלמדו בתיכון והיו חברים טובים שאף פעם לא חשבו אחד על השניה בקטע הזה ואז הם התאהבו כי אין דבר טעים (וקסום) יותר מ"קוקי" ששוכחים בתנור ומתבשל לאט ובנחת.

בסופו של דבר, אין סיפור אהבה שהוא לא רומנטי. מה יותר רומנטי ולא סביר מזה שמילא ששני אנשים אשכרה מרגישים משהו בעולם המנוון הזה, הם גם מרגישים אותו אחד כלפי השניה.
אתה אף פעם לא היית ב"friends zone" כי לא הכרנו ולא היינו ידידים. גם לא הגחת לחיי בסערה והתאהבת בי ממבט ראשון. לא ציפיתי לך או חיפשתי אותך ולא תכננתי להתאהב בך. או בכלל.
הייתי רוצה להגיד שאיתך זה לא היה רומנטי, אבל זה בדיוק מה שהופך את הסיפור הזה לכל כך רומנטי. זה באמת גם וגם. זה פשוט רומנטי בדיעבד.

הרבה סיפורי אהבה מתחילים בסיטואציה כל כך ספציפית ומקרית, כמו טרק בדרום אמריקה, שהזוג אומרים שאם הם לא היו נפגשים שם, הם לא היו נפגשים בשום מצב אחר. 

גם אותך הכרתי בסיטואציה ספציפית, אבל איתך ברור לי שכך או כך היינו בטוח מכירים מתישהו בחיים בעוד אלף הזדמנויות אחרות, לא מקריות ולא מכוונות. לא היינו מתכננים אותן, אבל גם אי אפשר לקרוא לזה מקריות; שנינו כל כך אוהבים את העיר הזאת, את האנשים שבה ואת כל מה שבין לבין. אז אני יודעת שגם אם לא היינו מכירים שם היינו נפגשים, לא במקרה ולא במכוון, באותן שעות ובאותם המקומות שוב ושוב.

היינו נפגשים בתמרה והיית מזמין מוזלי עם סילאן וטחינה ואני הייתי צוחקת לראות ששוב יצאנו למאנץ' של הלילה באותה השעה. בשקיעות של אמצע השבוע, הייתי רואה אותך בחוף והיינו מתפעלים מהגוונים של השמש, אפילו שאנחנו רואים אותם שונה; היינו נפגשים תוך כדי ריצה בטיילת ובטח מתישהו היינו גם עומדים יחד בתור בקולנוע ומזמינים פופקורן בגודל בינוני עם קולה כי זה מה שאנחנו הכי אוהבים.

ועכשיו, אחרי שכבר נפגשנו שם, ישבנו בספסל של תמרה ביחד, פרשנו לונג אחד בים ואחרי חודש כזה של סתם, פגישות לא מקריות ולא מכוונות ובלי שמישהו מאתנו ציפה או תכנן להתאהב, עכשיו אנחנו עומדים יחד בתור בקולנוע ומזמינים פופקורן זוגי.

זה הסיפור שלך. שלנו. לא מקרי ולא מכוון.
באמת שהייתי רוצה להגיד שאיתך זה לא היה רומנטי, אבל כל סיפורי האהבה הם רומנטיים. בדיעבד.

// צליל אלפסי

Your email was successfully saved