בתקופה האחרונה ורגע לפני גיל 28 הגיעה לי לראש מחשבה – "אני עדיין תמים?"
עד לפני שנתיים - שלוש תמיד אמרו לי שיש לי מבט תמים בעיניים, אבל הרבה זמן לא שמעתי את זה.

לפני כמה ימים יצאתי מהעבודה על הקטנוע והחלטתי באופן מפתיע לנסוע לסטימצקי ב-"דיזנגוף סנטר". כשחזרתי דרך אלנבי, ראיתי מישהי מהודו שהכרתי לפני חמש שנים. בהתחלה לא ידעתי אם זאת היא, אז עצרתי וצפצפתי, וכשהיא הסתובבה וניסתה לזהות מי אני, צעקתי "גור". עלה לה חיוך, "גור?", היא צעקה. "גור, גור", צעקתי.
היא רצה אליי, ירדתי מהקטנוע והתחבקנו "יש לך עוד קסדה?", היא שאלה.
"כן"
"אולי אני אנהג?"
"נראה לך?"
"מה אכפת לך, אתה לא זוכר שאני זאת שהרכיבה אותך בהודו?"
"נו ואת לא זוכרת שבאתי לבקר אותך כשחזרת לארץ? עשית תאונה באותו יום"
"איזה תאונה? הא... נכון, נכון..."

בחיים לא הייתי נותן לה לנהוג, הקפצתי אותה לכיוון הדירה והיא התחילה עם השאלות.
"נו גור, אתה כבר חי בשלום עם השערות בכתפיים שלך?", היא אמרה וליטפה לי את הכתפיים.
"עושה שעווה, אבל זה הורג אותי החרא הזה".
"ואיך הבית שחי? עדיין עושה בלאגן? צריך שאני שוב אריח?". מסכנה, מה שהיא עברה בפאלולים, טרור.
"זהו, הכל כבר תקין שם, אבל אפשר סתם בשביל הנוסטלגיה אם בא לך".

כשהגענו למקום שבו היא הייתה צריכה לרדת, ירדתי גם כדי להגיד לה שלום בצורה נורמלית. בכל זאת, חמש שנים. הורדתי את המעיל, הורדתי את הקסדה והיא הסתכלה עליי ואמרה "מה זה גור, מה זה", היא התחילה ללטף לי את הפנים. "איך גדלת, איפה כל השיער על הראש? תראה איזה זקן יש לך, והמבט שלך בעיניים, מה זה גור, אין לך כבר את המבט התמים".
"אין לי?"
"לא גור"
"אז אני כבר לא גור"
"אתה תמיד תהיה גור בשבילי. אתה עדיין מתאהב בכל אחת שמורידה את החולצה גור?"
"הלוואי".

גם בשאלות וגם בתשובות שלה היה משהו מיוחד, זה מה שאהבתי בה. היא הלכה לדרכה, אני נסעתי לדרכי וחשבתי על זה שתמיד כשעולות לי שאלות אינסטינקטיביות לראש, אני מקבל תשובות מהמקום שהכי לא ציפיתי לו.
הכרתי אותה בדיוק לפני חמש שנים, חודש לפני יומולדת 23. הייתי אז באמת גור - בשיער, בפנים, בכתפיים, בזקן, במחשבה, בהתלהבות ובעיניים. אומרים שהעיניים הן ראי הנפש, וזה קצת עצוב בשבילי, כי היא בקרוב תהיה בת 30, ולה נשאר את אותו מבט תמים.

// קובי סימן טוב

Your email was successfully saved