אני לא בן אדם של מחויבות.
אף פעם לא הייתי. מעולם לא הבנתי מדוע לנו להגדיר את עצמנו בכמה כותרות ברורות. אני ישראלית או שאינני. כי בישראל אני לפעמים גם רוסיה. אני סטרייטית או שאינני. אני רזה או יפה או חכמה או שאינני. מה זה משנה בכלל?

החיים לימדו אותי בשלב די מוקדם שאין סיבה להתחייב. בכיתה ה', כשההורים הודיעו לילדה שהייתי שאנחנו עוברים לעיר אחרת, הלב שלי נקטף מגינת הירק בה צמח והשורשים שלו חיפשו אחר מי השקייה שלא הצליחו להרוות את צמאונם.

אני זוכרת את עצמי עומדת על המרפסת שמשקיפה על הנוף של העיר הקטנה שאשדוד הייתה אז. קבוצות של אורות נצצו מהמרחקים והעלטה העוצמתית של הים התיכון בשעות לילה צבעה את הנוף בשחור-כחול.
"אנחנו עוברים!" אבא אמר בהחלטיות "וזה הכל." כל הדמעות שבכיתי לא עזרו.

רציתי לארוז את החברים שלי בקופסאות קרטון קטנות ולקחת כל אחד מהם איתי. רציתי לאטום בבקבוקי זכוכית את כל הזכרונות שיצרתי בגינות שסבבו את הבית שלי, על נדנדות הפלסטיק שתמיד היו שבורות, בחצר בית הספר. רציתי להכניס את מימדיו העוצמים של הים אל תוך תיבת ברזל, טיפה אחר טיפה, ולהניח אותה בעדינות על המשאית שנשאה את חפצנו קילומטרים משם.

זה לא יכול להיות הכל, זה לא יכול להיות הסוף.
אבל זה היה.
היה זה הסוף לחיים כמו שהכרתי אותם עד אז. והם לא שבו. גם כשחזרתי לצעוד את הרחובות המוכרים לי ככף ידי, החיים כבר לא היו אותו דבר.

אז השלמתי, אז קיבלתי את מה שחיכה לי מעבר לפינה האלפטית של העולם. ואולי בעודי עסוקה בלקבל, בעודי עסוקה בלהתרגל, בעודי עסוקה בליצור חוויות חדשות שיהפכו, גם הן, לזיכרונות בהם ארצה להיאחז - התמכרתי לתנועה. התמכרתי לשינוי, התמכרתי להיותי אדם אחר בכל סיטואציה בה אני נמצאת.
שינוי. הוא, הוא המהות של חוסר מחויבות.
ואם אנו אנשים משתנים כיצד נוכל לנוע בעודנו עומדים במקום?
אז עזבתי.

צעדתי הלאה, או אולי לצדדים. אבל, תמיד, תמיד צעדתי לכיוון כלשהו. הלכתי והלכתי עד שהגעתי אל מקומי היום. אל הנקודה הזאת בזמן, בה אני רחוקה מכל דבר שהכרתי.
בנקודה הזאת בדיוק, בה אני עומדת בחלקה הדרומי של שיקגו, באמצע הלילה, בשכונה מקסיקנית מלאה בציורי קיר ותרבות ומוזיקה, ויריות אקדח שנשמעות מעבר לפינה, אני אוחזת בכוס יין ומדברת על החיים עם הבחורה היפיפייה שפגשתי בתחילת הערב.

ואני מוכנה להישבע שאני נופלת בקסמה, שכל מילה שהיא אומרת מהדהדת כמו אמבטית גונג לאיברים הפנימיים שלי. שהצחוק שלה נשמע כמחרוזת שירה של מלאכים.
"תספרי לי על מונטנה..." אני מבקשת במבטא הכי אמריקאי שאני מצליחה להוציא מהפה השיכור שלי, "איך זה לגדול שם?"

חומות האגו שאני בונה סביבי, בדרך כלל כשאני מתקשרת עם גברים, מתמוססות. ההגדרות בהן אני מנסה לקשט את עצמי מתפרקות אל מי מלח של אוקיינוס שהגלים שלו מלטפים את הלב שלי עכשיו. אני מקלפת שכבה אחר שכבה ועומדת שם במערומי. ואני מרגישה חמלה, ואהבה, ורצון להישאר קרובה ככל האפשר ורק לשמוע את הקול שלה מזמר אליי מילים.
ואלוהים ישמור אותי, אני מרגישה גם משיכה. אולי אפילו חזקה יותר משהרגשתי בפעם האחרונה שנכנסתי למיטה עם בחור.

ואני מבינה פתאום את כל מה שמשוררים גברים כתבו לאורך ההיסטוריה על אנרגיה נשית ועל העוצמה הזאת לדבר בלי מילים. על היכולת של גופים להתאהב אחד בשני בעודם מתקשרים בתנועה ובשפה הזאת שהגוף שלה לוחש לי כשהיא מחייכת בביישנות, בדרך שבה הרגליים שלה רוקעות בחצי ריקוד כשהיא צועדת.
ואני מודה לעולם שלימד אותי להתפשט מעצמי עוד כשעמדתי על המרפסת והסתכלתי על הים התיכון, כי אני מביטה לתוך עינייה ורואה אוקיינוס שלם ורק מחכה להיות ערומה שוב כדי שאוכל לטבול בו.
אלוהים. איזה כיף שיש בנות בעולם.
// קטיה ליפובצקי

Your email was successfully saved