אם יש מתנה שנתתי לעצמי ב-2018 זו מבלי כל ספק המדיטציה. יש משהו ביכולת להאט את הזמן בתוך המחשבות שלנו שמרגיש כמעט כמו כוח על. כל יום הוא שונה, המחשבות והרגשות שלי עוברות תהפוכות חמש פעמים בחצי שעה. אבל אני כמעט מרגישה שיש בידי מקל קסמים בכל פעם שאני מושיבה את הגוף שלי ומאטה את הזמן בכל נשימה.

אני נושמת פנימה ומרגישה את האוויר מטייל בין חלקי הגוף - מרגיע את השרירים התפוסים, מלטף את עמוד השדרה שנותר עייף משעות של עבודה משרדית, מרכך את העיניים שעסקו בלהביט על מסך המחשב או הטלפון או לגמוע את שורות הספר הנוכחי שאני קוראת. המדיטציה לימדה אותי להפסיק את הרדיפה אחר תשובות, היא לימדה אותי שלפעמים ההחלטה נמצאת בדרך בה נשאלת השאלה והגוף כבר ידאג לשאר.
לכן כששאלתי את עצמי מה היה האתגר הגדול שלי השנה, לא הייתי צריכה מילים.

ב-31 בדצמבר 2017 ישבתי בדירה החדשה שלי בעיר קרה ובלתי מוכרת, דירת סטודיו ריקה מרהיטים וחיים ריקים מחברים בצד השני של העולם, במקומות בו השעות הפוכות והימים קצרים וחשוכים. זה היה היום העשירי שלי בדירה ועדיין לא הייתה לי רשת אינרטנט מחוברת, מצעים במיטה או כרית. ישנתי בתוך שמיכת פוך, והייתי מתעוררת בכל בוקר ולוגמת את הבדידות בלגימה הראשונה של הקפה.

יש משהו בכאב של הבדידות שקשה להסביר. מצד אחד זה כאב שמכה אותך, את מגיעה להבנה שאת בודדה - כשדלת נטרקת או שיחה מתנתקת ואת נשארת עם השקט שהוא רק שלך ושל המנגינה שמתנגנת לך בראש, כמו סימפוניה של כלים לא מכוונים שמנגנים בסולמות שונים זה מזה. כל תו נשמע מעוות, הוא גורם למצח להתכווץ בתגובה בלתי רצונית – רק שיפסיק, את כמעט מתחננת.

היא זוחלת אל תוך המקומות הכי אפלים במחשבות שלנו ומתחילה לרקוד בתוכם, לנער אותם כמו תינוקת שמבקשת יחס, מושכת בחצאית של אמה - היא דורשת החוצה את המחשבות הכי שליליות, את הכאבים הכי עוצמתיים שלנו – הנה! היא מציגה אותם לראווה, הנה תראי! - זאת את. כל הכאב, הזכרונות שהדחקת על לבבות שבורים, על טעויות ובחירות שגויות כל הרצון הזה להיות אדם אחר, זאת את. היא מראה לך את מה שהזנחת – כל שיחה עם אהוב שנגמרה בלא תשובות, כל המילים שבלעת כשהיית מוקפת באנשים, וזה מה שהותרת מאחור. בזוגיות או בחברות או בעבודה או בכל מקום אחר שלא הייתי לגמרי עצמך. ועכשיו, יקירתי, היא אומרת לך. תתמודדי.

כמה חודשים טובים נתתי לזה לאכול אותי, נתתי לזה לחיות בתוכי. עד שקמתי בוקר אחד ואמרתי די. בדידות הייתה שיעור, היא אפשרה לי לכתוב אותה החוצה במילים הכי יפות שהיו לי לתאר אותה. היא אפשרה לי לבחון מחדש את הבן אדם שהייתי רוצה להיות, ויותר מהכל – היא דחפה אותי להתגבר עליה. בעודי עושה זאת, הכרתי את החברים הכי מדהימים שיכולתי למצוא. הקפתי את עצמי באנשים שלימדו אותי ולימדתי את עצמי לתת לה מקום, אפשרתי לה לחיות בתוכי. אפשרתי לה להתערב במילים שלי והודתי, בפעם הראשונה. שהיא קיימת.

היופי בבדידות זה שהיא איננה נעלמת. היא לא אינפקציה שחולפת מפני הנשמה שלנו ולא חוזרת, היא איננה שפעת שמספיק ויטמין C יכול לשכח. היא הר געש, היא שם, ממתינה לרגע הנכון להתפרץ. אבל עכשיו אני מכירה אותה, ובפעם הבאה שהיא תפזר את הלהבה שלה בכל חלק של הגוף שלי. אני אהיה שם לטפל בכוויות.

// קטיה ליפובצקי

Your email was successfully saved