יום הולדת 25 הגיע, ועימו אני סוגרת חמש שנים מהחיים שבהם בני אדם שאהבתי היו רחוקים.
מור, החברה הכי טובה שלי, נוהגת לומר שאני מתאהבת במרחק, אני מתאהבת בבחירות שאני עושה שזורקות אותי אל אהבה בלתי אפשרית. אני מתרגשת מהזמניות.
ואם אהבה איננה זמנית, התאהבות היא בהחלט כזו.
היא הדבר הזה שתופס אותנו במקומות הכי רגישים ומטלטל לנו את הקרביים. (טוב, אני מודה, המשפט הזה נשמע הרבה יותר טוב כשהוא נאמר באנגלית).

ואולי אחד הדברים שאני אוהבת יותר מכל היא ההתאהבות עצמה. אני מכורה בכל מובן של המילה, אני מחפשת את הסיפוק של המשחק שבו משחקים שני אנשים שהעיניים שלהם נפגשות והם יודעים שזה - זה .
אני לא בהכרח טוענת שכל אהבה צריכה להיראות כך. גם אני עצמי חוויתי אהבות יציבות יותר, כאלו שחשבתי שהולכות להישאר. אבל אז אני מוצאת את עצמי יושבת על הרצפה וחולמת על פנים שלא אראה שוב אילולא אתאמץ.
הפעם, מדובר במאמץ של טיסה מעבר לנהרות שבעוד רגע יהיו קפואים בין מי השלגים.

הסתיו הגיע לשיקגו, ועמו נצבעו הרחובות בצבעי ואן גוך מרשימים באלפי גווני צהוב, נגיעות של אדום ודשא שעומד ירוק ואיתן אל מול טלטלות מזג האוויר. הרוח הקרה כבר מתחילה לנשוב ברחובות, ממלאת אותם בטנגו המוני של עלי מייפל יפהפיים. אני צועדת בפארק ומתאהבת בטבע כמעט כמו שאני מתאהבת בבני-אדם.

אומנם, רק לפני שבועיים ביקרתי בארץ וכעת זה חלף כלא היה. אני נוכחת במקום שבו אני נמצאת, אני אוהבת את כל שנמצא סביבי ומתוך השכרות של העונה היפה ביותר במערב התיכון אני מחליטה להישאר. לפחות עוד קצת ולהרעיל את עצמי באהבה הזמנית-תמידית הזאת.

השלכת, כמו כל שנה, מגיעה רק לביקור ארעי, אבל אני מאמצת אותה אליי כאילו היא תישאר לנצח. אני מסתובבת בפליאה ומביטה סביבי, אוחזת ביד של אהוב או חברה ומתרגשת כמו ילדה קטנה בטויז-אר-אס. "תראי את זה!" אני צועקת בפליאה, כמו היה זה התענוג הגדול ביותר.
אבל כשהשלכת תעזוב, גם אהובי, כמו עליי הסתיו, ילך יחד איתה. ואני אמשיך לנוע אל המרחבים, אל מקומות שטרם ראיתי, אל תרבויות שטרם הכרתי, אל סיפורים שכלל לא ידעתי על קיומם.
הוא היה פה עד לפני רגע, ממש בנקודה הזאת שבה אני יושבת וכותבת את המילים האלה בשפה שהוא כלל לא דובר והמילים שלי עבורו הן כמו מנגינות של בטהובן שאת התווים שלהן לעולם לא אצליח לנגן על שום כלי.

יום הולדת 25 הגיע ואיתו. אני סוגרת חמש שנים של חופש בעולם הזה, חמש שנים שבהן קיבלתי החלטות עבור עצמי, חמש שנים שבהן בניתי את האדם שאני רוצה להיות בשנים הבאות. חמש השנים האלה היו מלאות באהבה עוצמתית כמו השמש, שזרחה בכל כך הרבה יבשות, במטוסים עליהם עליתי כדי לחצות את הים ולהגיע אל האנשים שאני אוהבת יותר מכל. חמש השנים האלו היו שיעור בלתי נגמר - על האנושות, על חברות, על חיבה, על פוליטיקה, על יחסים, על עבודה, על בגרות, על בדידות… וכן, על אהבה.

בעודי צועדת אל עוד חמש שנים של למידה מתמשכת, אני מרגישה בנוח על השלכת הראשונה בחיי. אני מרגישה בנוח לדעת שגם היא תחלוף ויחד איתה יתחלפו עונות השנה, יתחלפו הנופים, יתחלפו הרגשות, יחלפו השנים. ואני אעמוד שם אל מול השלכת בפעם הבאה ואהיה אדם אחר שכבר התאהב, לפחות פעם אחת, בעליי המייפל שרוקדים טנגו המוני במשב הרוח.  

// קטיה ליפובצקי

Your email was successfully saved