זה היה יום חמים ביום שבת בצהריים, כזה שיש רק לאורך החופים הדרומיים של הים התיכון. השמים הכחולים בהקו כמו טפט שמישהו הדביק על החזית של המרפסת והשמש ליטפה את גלי הים שנראו מהמרחקים. הבית שלנו, שהיה ממוקם בקומה החמש-עשרה, צפה על היופי של הטבע שהשתלב בבנייה. הדיונות של אשדוד נשקו בחמימות מדברית לאבני רחוב אדמדמות והפארק שנמתח בין שורת הבתים נצץ ממי-ההשקייה שנחו על המדשאות. 

כשכל היופי הזה נמצא במרחק כמעט-נגיעה מעבר למעקה המרפסת, החשק העיקרי שהוא מעורר זה להיזרק על הספה בסלון ולבהות במסך הטלויזיה. 
ש30 מעלות חום יחכו למישהו אחר. 

אבא שלי דילג את המדרגות מהקומה השניה והודיע בצעקה "אני נכנס לחדר שלך רגע, לבדוק את החלון" בעודו עובר את סף דלת החדר ומעורר בי תחושת פולשנות שרק ילדה בת 16 יכולה לחוש. 
"מה שתגיד" אמרתי, ממשיכה לבהות ב"מגרש ביתי" ומתרגשת מחיים של מישהו אחר.  

הוא יצא מהחדר מהורהר, "נראה לי אנחנו צריכים לשמן את צירי הברזל של החלון, למקרה שנאלץ להשתמש בו בקרוב." הוא מילמל ספק לעצמו.  
"למה שנצטרך להשתמש בזה?" 
"לא יודע, פיקוד העורף הורה לבדוק את חדרי הממ"ד. אומרים שהרקטות של שדרות בקרוב יגיעו לפה". 
"אתה רציני?" רציתי לומר, לא ידעתי איך זה יהיה לראות רקטות מתרסקות אל תוך הפארק, חופי הים והדיונות, איך נראה עשן המיתמר מעל חלקי העיר לאחר הנפילה. אבל ידעתי את מה שזה מסכן עבורי. את חיי החברתיים.

רציתי לכעוס שמלחמה פעוטה מסוגלת להפריד ביני לבין הצחוק המתגלגל של ימי שישי בערב, כשהיינו קצת-יותר-מידי-שיכורים-לגילנו, מתגלגלים על חוף הים עם מוחות ריקים מדאגות ולבבות מלאים ברגשות. פחדתי שמשהו ימנע ממני את הסיגריות בפארק עם הבחור החמוד מהשכבה (שהוא הבחירה הכי לא נכונה) או להתגנב לבר עם תעודת זהות של חברים גדולים, לשכנע את המאבטח שאנחנו כמובן בנות 19 וחצי, בעודנו מלמלות שיחות על הצבא כאילו אנחנו יודעות במה מדובר. 

אבל לא הספקתי. 
כי בדיוק כשרציתי לכעוס, אזעקת צבע אדום פילחה את האוויר והכתירה את אבא שלי לנביא אמת. 
הנשימה שלי נעתקה. 

זה היה הדבר הרועש ביותר ששמעתי מימי, כאילו אמבולנס דהר בסערה אל תוך הסלון שלנו. 
אמא שלי רצה במדרגות ומשכה את הכלב שלי אחריה. אטמנו את דלת הברזל והתיישבנו על המיטה, בוהים בחלל בחרדה. 

אני זוכרת במעורפל את כל אחת ממאות האזעקות שהגיעו אחריה. 
את הפעמים שהאמנתי באמת ובתמים שזהו, הפעם זה הסוף. 
את הפעמים בהם שכבתי על הכביש או על המדרכה וראיתי את כיפת הברזל משגרת לאוויר את הטיל המציל ואני, רועדת-כולי, הייתי מעבירה את החיים בפאסט-פורוורד ומצטערת על כל הנשיקות שעוד לא הספקתי לנשק. 

על כל התודות שלא הספקתי לומר. על כל החוויות שעוד לא הספקתי לחוות, רחוקה מהמקום הזה שקראתי לו בית, בית מלא בהמון עשן וריק מהזדמנויות. חלמתי על ארצות רחוקות בהן לא הספקתי לבקר, על ההרים עליהם לא הספקתי לטפס. ראיתי בעיני רוחי את כל הגברים שטרם הספקתי לאהוב ואת כל החברים שעוד לא הספקתי להכיר, מרעידים לי את הלב מטוב אנושי.   
-
אני רחוקה עכשיו.

9933 קילומטרים ליתר דיוק. 9933 קילומטרים שמפרידים ביני לבין השכנים שלי מהעבר השני של הגבול. שהפכו את חווית הילדות שלי למורכבת משהייתה לפני אותה האזעקה. 
אבל אף לא קילומטר אחד ביני לבין הזכרון של כל מאית שניה, ב45 השניות שבין תחילת הסירנה לבין הנפילה. הייתי ברת מזל שבכל פעם מחדש שלושת רבעי הדקה הללו עשו עימי חסד.  

אתמול אחת הקולגות האמריקאיות שלי נכנסה אליי למשרד עם האייפון בידה, פתוח על סרטון המתעד את רגעי האזעקה בשדרות. "ראית מה הולך שם?" היא שאלה בעודה ממקמת את המסך על השולחן מולי ומפעילה את הסרטון. 
"הונסטלי, סטייסי" אמרתי בתקיפות "אני ממש לא רוצה לצפות בזה".
היא נבהלה, הרימה את הטלפון בתנועה חדה וצעדה אל מחוץ למשרד במלמול אמריקאי של אקסיוז מי וסליחה ותודה וסליחה. 
הסתובבתי חזרה אל המחשב ונשמתי בכבדות, מבינה בפעם הראשונה שאולי. רק אולי. 
יש לי טראומה מהמלחמה. 

// קטיה ליפובצקי
 

Your email was successfully saved