״תעשן ת׳סיגריה כבר, תעשן! אין לי זמן או סבלנות לשטויות האלה שלך כולם מחכים לנו וממש אין לי כוח למבטי ה׳עוד פעם אתם מאחרים׳ של כל מי שנמצא שם״.

אני שונאת ללכת למקומות שלא בא לי ללכת אליהם כדי לא...  כדי לא לא יודעת מה. להוכיח לעצמי או למישהו איזה משהו. פעם אהבתי להיות חלק מזה, ללכת להתערבב, להתרברב... היום זה מרגיש לי יותר כמו להירקב.

הוא מכניס אותי לפינות שממש לא בא לי להיות בהן, מגלגל לי עיניים, ושוב חוזר על השאלה: ״אז מה את מעדיפה?״ בתכל'ס, שנינו יודעים שהוא לא ממש נותן לי את זכות הבחירה. ועם כל זה, הוא גם מלחיץ אותי ולא נותן לתת לי זמן להתאפר או להתלבש. אז מה לעשות?
אני נאלצת להשתמש במה שכבר יש. לובשת חיוך, מכינה את האוזן להקשבה, עוד לא מספיקה להתיישב ויאללה- לחפירה. הלוואי והיו לי רגעים ביום שהאוזן שלי הייתה פשוט על mute מעצמה, ואז כשזה תוקף אותי - לא היה אפשר לבוא אליי בטענות. אני מה שנקרא, מוגבלת כרגע.

הגענו שנינו ואני נכנסת, מתבוננת...יש הרבה פרצופים מוכרים, אבל לא מרגיש לי איתם כלום בפנים. אפילו לא יעניין אותי מה שלומם וגם לא איפה הם גרים או מה ה״שאיפות״ שלהם בחיים. ואצלם, החטטנים, לשון חלקלקה ובלי מעצורים. הסקרנות שלהם הרגה את החתול ואת הציפור וגם את אלוהים שישמור.

ועוד פעם באה זאת ולוחשת לי ב'שושו', חושבת שלא שומעים... ״כשהם רוצים הם יכולים״. נמאס לי להוכיח שאנחנו תמיד רוצים, אבל לא תמיד יכולים. אז אני בצד, שותקת. והוא מדבר ולא משאיר לי מקום. ידעתי מלכתחילה שהסיטואציה הזאת לא מתאימה לי.

והוא מדליק עוד סיגריה ואני שוב רוצה שהוא כבר יכבה אותה, בא לי כבר הביתה, ללכת להתכסות. מתגעגעת לשינה באלכסון. הדברים היו כל כך פשוטים באותה תקופה, לפתוח ת׳חלון מתי שבא לי, בלי לשמוע את השעון המעורר הרבה יותר מוקדם משלי, בלי להתחייב, בלי לרצות להתקדם לשום מקום. לחיות את החלום.

והיום, מבלי ששמתי לב, נעשיתי כבולה. כאילו נעלמה בי היכולת לקבל החלטה.
ושוב הוא מבקש ממני "לזרום" ואני לא מבינה למה הוא מתכוון ולמה הוא כל כך מתעקש, כנראה שכח שאני לא מים. אני יותר בכיוון של אש. ואם כבר מטאפורה של נוזלים, אני אזרום איתו כמו סודה - זורמת אך מבעבעת.
מצד אחד מרגישה ונוכחת, מצד שני מתעתעת.

אני רוצה שהוא יפסיק לסמוך עליי ושיפסיק גם לבקש. ושיפסיקו כבר כולם. נגמר הכוח לרצות, רוצה קצת להתרצות.
נמאס לי כבר לשחק, אני זורקת את הלוח ואת כל המשתתפים מפלסטיק, עוזבת את הכל ככה כמו שזה ומתרחקת.
הלוואי שלא תרצה שאהיה מישהי שאני לא מכירה. ואם כבר שאלת אותי בפעם האלף: ״מה את מעדיפה?״
אז אני מעדיפה שגם בזמנים שאני בוחרת להיות אנטיפטית, שאתה תבחר, למרות הכל,
להשאר.

// קים ביטי

Your email was successfully saved