לאותת ימינה ולפנות שמאלה זה עניין שבשגרה אצלי. 
הרגישות הקיצונית לסביבה שלי גורמת לי לחוות בלבול, תסכול, אשמה וחוסר יכולת לקבל החלטה. 
אני חושבת שיש לי דיסוננס כדרך קבע. חוסר היכולת להוציא את המילים כמו שצריך מהפה מהחשש לפגוע, או לא להיות מדויקת, להיתפס כשוגה... 
ואז בתוצר המוגמר יוצא שאת כל המילים הפוגעניות אני אומרת לעצמי, 
ו-וואלה, 
גם לפגוע אני מצליחה. 

לאותת ימינה ולפנות שמאלה זה לרצות מגיל קטן להיות על במות, לשחק, לרגש אנשים, לשמוע את צליל מחיאות הכפיים, להרגיש נערצת, אהובה, מוצלחת ומובכת ברמות.
אז פניתי שמאלה לחלק אחר בי שרוצה להשפיע, לייעץ, לפרוץ ולשנות.
לי זה הרי ברור שזו רק אחת מן החלופות.
לאותת ימינה ולפנות שמאלה זה ללכת מסביב, 
אני קולטת מסר חזק בחושים שלי ועדיין בוחרת שלא להגיב
ויש רגעים שאני מוצאת את עצמי במקום לא ברור
שבויה אחר שוטר תנועה שמפציר בי להקשיב לו ולא לתמרור
הוא אומר לי: "תזיזי עניינים, תחשבי איך מגלגלים עוד כסף...
תביני שקארמות ויוניברס זה שיט
וההקשבה פנימה זה מעשה שאותו צריך להשתדל להמעיט". 

אז פנית ימינה וזה הרגיש מתעתע, כי בתכל'ס גם בשלמות יהיה משהו חסר ואין אדם שבאמת יודע.
זה כמו לפנות ימינה בלי כוונה ולא לשים לב לשלט בגודל הראש שלך של "אין כניסה". 
ואולי לפעמים גם הפחד לטעות זה מה שמוביל אותי במסלול אחר.
אז חתכתי שוב שמאלה לפנייה שנגמרה בהתנגשות חזיתית,
ומבלי ששמתי לב – המצב הפך חיוור.

התחרות בעולם הזה היא בלתי פוסקת, כולם מבקשים לשנות. למי יהיה, כמה יהיה, מה אני מרוויח מכל זה?
מינימום תשוקה, מקסימום הבטחות, לא נותנים פה צ'אנס להגשים קצת חלומות.
יש בי מן תקווה פנימית כזאת, שבכל פעם שאצטרך לקבל החלטה, לא אצטרך להפעיל שום איתותים, לא לבחור פנייה, לרצות באמת ולא בערך. 
אני רוצה להמשיך לנסוע ישר, עם הלב ולקלוט את כל תמרורי האזהרה שבדרך. 
כי דרך כמו שהיא מתחילה היא גם נגמרת – תמיד יש מקום לשקול אופציה אחרת.

אחליט שבשנייה שהמוח מאותת על מחשבה מעמיקה – אני לוקחת אותה ברצינות.
מאותתת שמאלה
ולבטח גם פונה שמאלה
בלי מחסומים ובלי שום פחד לעשות טעות.

// קים ביטי

Your email was successfully saved